יוסי שיפמן מסכם את הפסטיבל ה-11 למוזיקה קאמרית בירושלים שהסתיים ביום שישי האחרון כשעלתה אלנה בשקירובה להשמיע את יצירתו של אליוט קרטר, נזכרתי משום מה במערכון קלאסי של מייק ניקולס ואיליין מיי שהציגו בארץ רבקה מיכאלי וגדי יגיל. גבר ואישה צרפתים מגיעים למלון. היא נדהמת שהוא לא הביא את בעלה למקום: "אתה לא הבאת את ז`ורז`?" "לא. אני אמרתי שאני אביא את היין ואת תביאי את ז`ורז`". "לא. לא. לא. אתה אמרת שתביא את היין ותביא גם את ז`ורז`". אחרי ויכוח קצר מסכם הגבר: "אנחנו נעלה לחדר אבל זה בטח לא יהיה אותו דבר בלי ז`ורז`". לאחר שבועיים שבהם שמענו תשע יצירות של אליוט קרטר, נשארנו תוהים האם "זה בטח לא יהיה אותו דבר בלי קרטר", האם מישהו מן המאזינים בימקא, ישוב להאזין ליצירות קרטר, או אפילו יקנה תקליט מיצירותיו, מסופקני. לא שהיצירות הציבו אתגרי ביצוע בפני מוזיקאים רבים. אלנה בשקירובה עצמה התמודדה ובהצלחה עם יצירותיו, הטימפניסט דן מושייב הפליא להפיק צלילים וגם החלילן עמנואל פאהו העניק לקונצ`רטו לחליל השמעת בכורה עולמית ראויה. למעשה הוא היטיב לנגן את היצירה מאשר את קטע ההדרן שהשמיע מיד אחר כך "סירינקס" של דביסי (להיט חלילני נודע). הפסטיבל רשם לעצמו הישג בכך שהוא נכנס למפת האירועים העולמית בשמשו במה להשמעת בכורה של מלחין בעל שם עולמי, המציין את היום הולדתו המאה והוא עדיין פעיל.
לעצם הערות הסיכום. הפסטיבל ממותג בתודעת הציבור בישראל, אבל בעיקר בתודעת הקהל המבוגר והמבוגר מאוד. בעוד על הבמה מתרוצצים מוזיקאים מעולים בעשורים השלישי והרביעי לחייהם ולעתים צעירים מאלה, כולם רווי אדרנלין שופעי מרץ, הרי שהקהל נותר ברובו הגדול קהל מבוגר, שמותיר אותנו בתהייה מה יקרה בעוד שני עשורים האם יהיו מספיק מבוגרים שיאכלסו את האולמות?
מצדיק את ההילה
השם המלהיט ביותר השנה היה שמו של זמר הטנור המקסיקני, רולנדו וילאזון. וילאזון צריך לומר כאן הוא אחד מזמרי הטנור המבוקשים ביותר בעולם כיום, כרטיסים להופעותיו האופראיות נמכרים חדשים רבים לפני כל מופע, הוא עצמו מעולם לא הופיע בישראל ועצם שיבוצו בפסטיבל הקאמרי היה הפתעה וכמובן זרז במכירת כרטיסים. הוא שובץ לשיר שני מחזורי שירים של שומן. בערב הקונצרט עצמו נודע על שינוי בתכנית: וילאזון ישיר מחזור שירים אחד של שומן ושלוש סונטות של ליסט למלים של המשורר האיטלקי פטררקה. השינוי של הרגע האחרון היטיב עם הזמר. שכן קולו עם יופיו וייחודו לא הלם את הרפרטואר ה"לידי" של שומן. הרומנטיקה הכמעט-אופראית של ליסט הלמה אותו מאוד וכמובן שהאריה של לנסקי מתוך "יבגני אונייגין" של צ`ייקובסקי, כ"הדרן" שהוכן מראש, הצדיקה את ההילה שלו. עם זאת מי שלא אכזב היה כמובן דניאל ברנבוים שכה היטיב לנגן את השירים של שומן שכמעט לא היינו זקוקים לזמר.
ברנבוים נשמע מצוין גם כאשר שיתף פעולה עם הזמרת מישל דה יאנג בשני מחזורי שירים של מאהלר, שירי שוליה נודד ושירי ריקרט. מישל דה יאנג, זמרת סופרן ששולטת היטב ברפרטואר ה"ליד" גויסה עם היוודע על מחלתו ועל היעדרו הצפוי של זמר הבס ההולנדי, רוברט הול. עומק, נוכחות ודרמה של טקסט פיוטי, שהיו חסרים אצל וילאזון, היו אצלה בשפע.
העדרו של הול, אילץ את בשקירובה וצוותה למצוא פתרונות חלופיים למספר מופעים. התכנית הרוסית שונתה באורח ניכר. שינויים כאלה גרמו בין היתר לביצועים ברמות משתנות וחסרות אחידות וכך שהערב הרוסי הגיע לשיאו בביצוע השלישייה של ארנסקי עם הכנר בורס ברובצין, הפסנתרן דוד קדוּש והצ`לן אורפיאו מנדוצי. מנדוצי גם הוא גיוס של הרגע האחרון התגלה כאחת ההפתעות של הפסטיבל. נגן מופלא שכל צליל שלו הוא חג והוא קנה לו כאן קהל מעריצים ובצדק. הקונצרט האחרון כלל שתיים מן היצירות הנודעות של ברהמס, הסונטה לשני פסנתרים בפה מינור (הקיימת גם כחמישיית פסנתר) היא נוגנה כאן על-ידי שני הצעירים המוכשרים יעל קָרת ומתן פורת. היו לשניים רגעים מצוינים אבל גם מקומות שנשמעו מהוהים, מעורפלים מדי. ביצירה השנייה של ברהמס השלישייה לקרן אופ` 40 נשמעו הקרנן ברונו שניידר והכנר גיא בראונשטיין מעולים לעומתם הפסנתרנים בריז`יט אנגרר כמעט נאלמה לחלוטין.
ה"יכין" וה"בועז" של הפסטיבל
יצירתו של גדעון לבינסון "רביעייה לברונו שולץ" שהוזמנה לפסטיבל וזכתה כאן להשמעת בכורה עולמית, הותירה בי מספר גדול של סימני שאלה. ארבעת הנגנים הכנרת קתרין רבוס, הצ`לן צבי פלסר, הקלרניתן מתיאס גלנדר והפסנתרן מתן פורת, נראו כמי שעושים את המיטב ומנסים להפיק את מירב האיכויות המלודיות, למרות שהמלחין פיזר גם נקודות רבות של הפקות צליל נקישתיות ועבד על אפקטים של מקור הצליל. עם זאת כאשר קוראים את דברי ההסבר של לבינסון בתכנייה נראה שהללו היו צריכים להיות מוקרנים לקהל בזמן ההשמעה, בייחוד כדי לתת לרגעי השקט הרבים ביצירה את משקלם האמיתי, שלטעמי לפחות, לא עבר בהקשבה ראשונה.
הפסטיבל הסתיים, כדרכו מדי שנה, בנגינת השמינייה לכלי מיתר אופ` 20 של מנדלסון. בנגינה לקחו חלק הכנר גיא בראושנטיין והצ`לן צבי פלסר. בנוסף לכל המחמאות והמחמאות החלקיות שחולקו באתר זה לנגנים כאלה ואחרים לאורך הפסטיבל, אין ספק שבראונשטיין שניגן חלק ניכר מהיצירות וגם פלסר הם במידה לא מועטה ה"יכין" וה"בועז" של הפסטיבל. המאזין יכול לסמוך בעיניים עצומות על כל יצירה שבה הם לוקחים חלק שתקבל את הנגינה המעולה ביותר והרגישה ביותר, יצירה מכל תקופה ומכל סגנון.
מחמאות לסיום מגיעות כמובן לצוות ההפקה שנדרש להמציא פתרונות לשינויים בלתי צפויים, הפתרונות, כפי שכבר נאמר לא תמיד הצליחו, אבל הקהל הנאמן ידע להעריך את המאמצים. אמינות למותג הושגה. עוד ראויות להערכה התכניות שאין קלות כלל וכלל וגם אינן קצרות. בנוף העשייה המוזיקלית - כאשר מנהלי אולמות ומפיקי קונצרטים טוענים שקהל בישראל אינו מסוגל לשבת בקונצרט שכמות המוזיקה שלו עולה על 70 דקות – הפסטיבל שרובן של תכניותיו נמשכות על פני 120 ויותר דקות מוזיקה, הוא בהחלט תופעה מבורכת, שמאתגרת ובהצלחה את יכולת ההקשבה.
14/09/2008
:תאריך יצירה
|