מוזיקה - "קללת פאוסט" מאת הקטור ברליוז: יופי עמום

ברליוז לא קרא ליצירה "קללת פאוסט" "אופרה", אלא "אגדה דרמטית", ומי שמחפש כאן אופרה נוסח האופרות של ברליוז ושל בני דורו ומי שבאו אחריו, עשוי להתאכזב.

מה יש ביצירה? סיפורו הדרמטי של פאוסט, הגיבור המיתולוגי של גיתה, מקבל כאן ממדים וירטואליים, שמתאימים למדיומים המודרניים.

העלילה ממהרת לרוץ מהונגריה, לצפון גרמניה, משם ללייפציג, משם אל מחוזות הטבע, יערות ונהרות, ולבסוף בבת אחת אנחנו גם בגיהנום וגם בשמים.כזכור, פאוסט המדען משתעמם, והשטן, במסלולו היומיומי להעלות את הרייטינג, בהגדלת מספר הנשמות בממלכתו, מציע לפאוסט פיתויים שונים, אחד מהם הוא הפיכתו של המדען הקשיש לאיש צעיר, ובעזרת שינוי הגיל מתאפשר הרומן שלו עם מרגריט. זו בתמימותה הולכת שבי אחריו וסופה לרשת גיהנום. אלא שהמלאכים בשמים יודעים שהיא נגררה לחברת מפיסטו על כורחה, ומזכים את נשמתה בחיי נצח בחברת אוכלי שור הבר והלוויתן, בגן העדן. סוף.

ברליוז גילה כמלחין וכ"מדען מוזיקלי" את כוחו של הצליל התזמורתי וגם העשיר אותו (הוא היה הראשון שהחליט לצרף לתזמורת הסימפונית את הנבל ואת הקרן האנגלית). ב"קללת פאוסט" הוא השתמש בעושר הצליל התזמורתי, על בד ענק, לא פחות מבן תקופתו הצייר הצרפתי דלקרואה.

אנחנו המאזינים מוזמנים להתפנק בצליל הגדול של כלי הנשיפה ממתכת, הטרומבונים, הקרנות, החצוצרות והטובה – הנשמעים מעל הבמה וגם מאחוריה, ובכמות מוגדלת של קרנות ובאסונים. הוא מיטיב לצייר את שדוני היער בעזרת צלילו המצייץ של הפיקולו ולהפוך את התזמורת כולה לגיטרה ענקית המלווה בפריטה את הזמרים בשירים בעלי הניחוח העממי, וכמובן לתת מקום בולט לקרן האנגלית ולנבל המוכפל.

ברליוז עושה גם שימושים פחות מקובלים במקהלה ומאפשר לה לשלב קטעים עממיים, כוראלים דתיים רב-קוליים ולהתחלק לקבוצות משנה בקולות גברים ונשים.

במילים אחרות "קללה פאוסט" היא מרבד צלילים שמזמין אותנו להקשבה ובאולם גם להתבוננות במלאכת ההרכבה והפירוק. אנחנו נעים באזנינו כמו מצלמת קולנוע שמתרחקת ב"זום אאוט" ומראה את התזמורת בצליל העשיר ביותר שלה ומתמקדת ב"זום אין" בקבוצות וביחידים, כשהפונקציות השונות, אינן רק תוך-מבניות בהקשר המוזיקלי, אלא משמשות כחומרי איור לסיפור ההולך ומתקדם על הבמה.

לדור המאזינים העכשווי שאוהב מאד לשמוע מוזיקה בעיניים, הביצוע הקונצרטי, כשהתזמורת הגדולה נמצאת על הבמה ולא מתחתיה עדיף. וזאת עם כי בחו"ל היו וישנם ביצועים בימתיים מרשימים ליצירה.

אז מה מכל זה קיים בביצוע החדש של הפילהרמונית? מי שהרשים אותי ביותר בין סולני הערב היה פיליפ רויון הצרפתי, בתפקיד מפיסטו. פתיחת הפה הראשונה הייתה אכזבה מוחלטת, אך זו הלכה ונעלמה ואת מקומה תפסו נוכחות דרמטית ואפילו התפלפלות פוליטית שרויון היטיב להשתמש בה בגוני הבריטון העשירים שלו, כדי להקנות לה ממד אמיתי.

לטרס קונושקו האוקראיני תפקידון אפיזודי, כלקוח במרתף היין שם הוא מספר סיפור לקהל השתיינים והוא עשה אותו בחביבות. נדיה מיכאל, הגרמנייה, היתה גדולה דווקא באריה השקטה כשאיכות קולה, המוכרת לקהל התזמורת, לא שימשה אותה למלא את נפחו הגדול של ההיכל אלא להקנות רגע אינטימי של התמימות האבודה.

סטיוארט ניל כפאוסט הוא בעל קול טנור גדול, שלא שמר על איכות אחידה. הדמות היא בעייתית שכן אין לה גם בטקסט עומק ניכר ולכן מפאוסט המדען נותר קמצוץ ואילו מן המאהב החד-ממדי יש בשפע וממנו צריך לרקוח תפקיד. כאן היו חסרות הדקויות הקוליות כדי להעצים את התפקיד.

המקהלה הפרגאית לא מאכזבת, והיא מסתדרת היטב בשלוש שפות, צרפתית, לטינית ואפילו בהברות מורכבות בשפת השטן. מילה טובה אחת לתרגום החדש של אובל. הטקסט המושר הוא תרגום של ז`ראר דה נרוול למחזה של גיתה, שעבר עיבוד נוסף. התרגום העכשווי, ללא הצטעצעות מיותרת, הופך את הסיפור לנגיש יותר, ואולי גם מסביר את הסיפור שהלהיב את ברליוז הצעיר ולמעשה יוצרים רבים נוספים.

מכאן לשחקן הראשי - התזמורת והמנצח. מהטה חש בבית ברפרטואר הרומנטי של המאה התשע-עשרה. חברי התזמורת ביחוד בקטעי הסולו, הקרנות הטרומובונים, החלילים, הפיקולו, הנבלים, הוויולן הראשי מבריקים והקטעים המוכרים היטב באופרה גם השם נשמעים מצוינים, אלא שהפרטים טובים מן הכלל והתוצאה אינה סוחפת ונשארת קורקטית.

ביצועיה הקודמים של התזמורת ליצירה בניצוחם של ברנבוים וברתיני לפני שנים, נחרתו בזכרוני כמלהיבים יותר. ומה שחסר כאן זו ההלהבה. יופיה של היצירה נותר עמום דווקא בתמונות הגדולות.

ללכת לשמוע? בהחלט! החוויה התזמורתית ושלושת הלהיטים הגדולים מתוך היצירה, לא ישאירו אתכם אדישים!