צבעוניות מלבבת
 
את מה שמתרחש בימים אלו ב"היכל התרבות", ניתן לתאר בצורה המוחשית ביותר באמצעות הנפשה. אל בית השרוי באפלולית ובו ערימות של דפים וספרים מכוסים אבק דורות (כל זה בשחור לבן), מגיעה דמות צעירה, נמרצת. הצעיר פותח את דלת הבית. זו מצדה משיבה בחריקת צירים חלודים. עם פתיחת הדלת, חודרים אל הבית רוח מן השדות הפורחים ואור שמש סתווית רכה. הרוח מעיפה מעל לערמות הדפים את האבק המתפזר ואת מקום האפרוריות תופסת צבעוניות מלבבת.
 
זה מה שמחולל המנצח הוונצואלני, גוסטבו דודמל לתזמורת בעונתה השבעים ושלוש. הוא, בנפשו הסוערת, מפזר את מצבורי האבק והפַּטינה שהצטברו במשך השנים. לא יכולה להיות תכנית ההולמת לכאורה, את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, משתי היצירות המנוגנות בה, הקונצ`רטו לכינור והסימפוניה מס` 4 של יוהנס ברהמס. שתי יצירות שהתזמורת ניגנה מאות פעמים ויותר. זהו לב ליבו של הרפרטואר הקונצנזואלי של התזמורת. שיאה של הרומנטיקה הגרמנית המאוחרת, מקום שבו תמיד מרגישה התזמורת בבית. ולא שחסרים בתולדותיה ביצועים יפים ומרגשים לשתי היצירות האלה ובכל זאת משהו חדש התרגש על התזמורת. 

מעניין שאת ה"חדש" מביא  צעיר, מנצח בן 26, שמגיע מתרבות לטינית, שאינה ידועה בחיבתה הגדולה למוזיקה של ברהמס. הבשורה הגדולה טמונה באישיותו של דודמל, גוף צנום, רעמת תלתלים שחורים ועיניים חכמות מספקות לעשרות הנגנים שעל הבמה מקורות אנרגיה חדשים. העניין הראשון הוא בהירות הצליל. אנחנו קובלים מדי פעם על חוסר היכולת שלנו להבין זמר או זמרת שאינם מקפידים על הגייה נכונה. דודמל מגלה לנו מחדש שגם נגני תזמורת כאנסמבל וכבודדים, צריכים לחדש את דרך הגייתם, להקפיד על כל צליל שהם מפיקים. דוגמה בולטת הייתה למשל נגינת הפיציקאטו של כלי המיתר. כן כן, כבר מגיע ההסבר. הפיציקאטו הוא שיטת הנגינה שבה נגני כלי המיתר מניחים לקשת ופורטים באצבע על המיתר. משכו של צליל המופק בדרך זו, קצר יותר והוא משמש את המלחין להגביר אפקט קצבי, או לחילופין לצמצם את נוכחות כלי המיתר לממדי רקע להתרחשות בו-זמנית אחרת, למשל נגינה סולנית של כלי הנשיפה. אתמול היה פשוט מענג לשמוע את איכות צלילי הפיציקאטו שהפיקו ה"פילהרמונים".  או נגינת המשולש בפרק השלישי בסימפוניה. ברהמס מעניק לכלי הזה תפקיד כמעט סולני, אלא שלמשולש צליל קצר שעשוי להישמע גם צורמני ולפעמים בכוונה. אמש הוא נשמע כמעט כצליל פעמון מלא.
 
למעשה, כל מרכיב בשתי היצירות, המרכיב המלודי (המנגינה), המרכיב ההרמוני (צרופי הכלים המשתנים), הנגינה הסולנית של האבוב, החליל, הקלרנית, הקרנות, תופי הדוד, הכל נשמע כמו אחרי "טיפול 10,000" מוקפד. בהירות, חדוּת בוטה ותובענית, וכאמור כמויות בלתי נגמרות של אנרגיית נעורים שזרמו מן הבמה.
 
דודמל לא היה לבדו על הבמה. הסולן בקונצ`רטו היה הכנר היווני ליאונידס קַוַוקוֹס, מבוגר במעט מדודמל, בעל שליטה מופלאה בכלי ואינו יודע טיבן של מגבלות טכניות. הוא הצליח להעביר את צלילו היפהפה של הקונצ`רטו מבלי להיגרר למבע רגשני מיותר ואנחנו הולכים איתו.
 
במלים בודדות, את השניים האלה חייבים לשמוע ונותרו שתי הזדמנויות בלבד, הערב ומחר בתל-אביב.
 
 
התזמורת הפילהרמונית הישראלית, סדרת "שישה בשבע" קונצרט מס` 1, 10 בנובמבר 2008, היכל התרבות תל-אביב.