מוזיקה - "צריך לשנות משהו בריטואל !"

אילן רכטמן, שהתמנה כמנהל תכניות המוזיקה במוזיאון תל-אביב לאמנות, בשיחה על רענון ושינוי טקס הקונצרט

החתול של הפסנתרן

"האם השתנה משהו בתרבות הקונצרטים במאה וחמישים השנים האחרונות?" זו השאלה שהציב לעצמו, אילן רכטמן, פסנתרן, מלחין ומפיק קונצרטים והתשובה שהשיב לעצמו: "לא השתנה הרבה".

מנקודת מוצא זו, החל רכטמן להעלות הרהורים פילוסופיים משהו, על אופייה של תרבות היציאה לקונצרט קאמרי והבילוי בקונצרט עצמו. כי הרי לא מדובר בלהיט היסטרי ובמצב שלאורך כל השנה, האולמות מפוצצים. המצב האמיתי הוא שיש ימים עם מעט מאד קהל וכאלה יש והם לא מעטים.

"צריך לשנות משהו בריטואל!" הוא ממשיך ומרחיב, "בשנים האחרונות יש תנועה לחשיבה מחדש. לא על עצם התכנית אלא בפולחן עצמו. האם למשל, נגנים חייבים תמיד ללבוש `טוקסידו` או `פראק`. הרי העולם כולו מתפתח, משתנה, שיטות השיווק אחרות, אנחנו חיים בעידן של אינטרנט, התפוצצות ידע, טכניקות חדשות בכל תחום ורק באלם הקונצרטים חיים בדפוסים קבועים אמנים על פי רוב צעירים מנגנים לפני קהל מאזינים, על פי רוב, מבוגרים. אין קירבה בין האמן לבין המאזין. תחשוב לרגע על מופע של מוזיקה שאינה מוגדרת קלאסית. קונצרט רוק או מופע פופ. הקהל שמגיע לשם קרוב בגילו לאמן שעל הבמה, אני יודע שזו הכללה, אבל כאן צריך הכללות. לקהל ולאמן הפופ, תחומי עניין דומים או זהים: אופנה, בילויים, עיסוקים אחרים. החוויה האמנותית מורכבת לא רק מאיכות הנגינה ומסוג המוזיקה אלא גם מן הידע שיש למאזין על האמן, מן המפגש בין שתי הוויות. וכאן יש כאמור נתק".

"כדי להתגבר על המחסומים האלה, "הוא אומר, "הכנסתי מספר שינויים. לפני הקונצרט סרטים על האמנים המבצעים. לפני היצירות `קליפים` שבהם האמנים מדברים על הדרך בה הם רואים את היצירות שהם משמיעים. עצם העובדה שהקהל שומע את האמן מדבר, גם בה יש יסוד של קירבה. אני כמובן ער לכך שיש אמנים דברנים ואחרים המעדיפים להתבטא בנגינה ולכן הקליפים ערוכים. הסרטונים האלה יוצרים את הקירבה שאותה אני מבקש בין האמן לקהל. בעוד כמה זמן הקהל אפילו ידע את שמו של החתול של הפסנתרן", הוא מחייך.

בועת אורוקדימונים לקונצרטים

אבל כאן לא מסתיימים החידושים. "הקריאה בתכנייה בזמן הנגינה מעצבנת את הנגנים וגם את אותם מאזינים שרוצים את השקט להקשבה מלאה. לכן עמעמנו את האורות באולם והאמנים עצמם יושבים בתוך בועת אור, מרוכזים. הקהל יותר מרוכז בנגינה אבל להפתעתי גם האמנים עצמם, במקרה הזה, חברי הרביעייה הירושלמית, עתירי ניסיון בהופעות בכל העולם, אמרו שהנגינה בתוך בועת האור הקנתה להם תחושה חדשה והיטיבה עם נגינתם. עוד לעניין התכנייה, המידע הרלוונטי היחיד במהלך הנגינה הוא שם הפרק המנוגן, זה מופיע על המסך בפייד מעודן. והדבר הנוסף, אני מזמין את הקהל לשוחח עם האמנים מייד אחרי הקונצרט. בזמן הזה אני גם מקרין קדימונים לקונצרטים הבאים".

והאנשים נשארים?

"בפעם האחרונה נשארו כשבעים".

איך הקהל הגיב?

"יש שמרנים מאוד, שכל שינוי מזעזע אותם. מה יהיה אם פתאום אני לא ארגיש טוב בחושך, הגיבה מישהי, (מעניין מה היא עושה בקולנוע), יש מיעוט שמגיב קולנית. אני מתכוון לקיים בעוד כמה חודשים דיון פתוח עם הקהל על כל החידושים".

רכטמן, שנעדר המשך שנים רבות מישראל צבר ניסיון עשיר כפסנתרן בהרכבים קאמריים וכסולן. כבר כנער ניגן כסולן עם הפילהרמונית ולימים זכה בפרס פרנסואה שפירא, אז הפרס השנתי החשוב ביותר שניתן לאמן צעיר בישראל ובפרסים נוספים בארצות הברית. הוא הרבה להופיע עם אמני צמרת בינלאומיים בכלל אלה הופעה עם הצ`לן יו יו מא שלוותה את משחקי אליפות העולם בכדורגל ביפן. הוא הקליט עבור חברות נודעות. בשהותו ביבשת אמריקה לצד הופעותיו, הפיק וניהל סדרות של מאות קונצרטים קאמריים בארצות הברית ובברזיל, וכן ניהל את תחרות הפסנתרנים על שמו של וילה לובוס בברזיל.

כאן בתל-אביב נבחר רכטמן למלא את מקומה של סמדר שזר שמתה ממחלת הסרטן פחות משנה לאחר שקיבלה את התפקיד. אביו הוא מרדכי רכטמן, נגן הבסון המיתולוגי של הפילהרמונית, מורם של רבים ומעבד יצירות רבות לכלי נשיפה, "אבא קיבל את השינויים שעשיתי כאן בהדרגה. רק לאחר בדיקה. אבל גם הוא מבין שהעולם השתנה", הוא מסכם.