מוזיקה - החזון של פישי הגדול (חלק א')

החודש נערך במועדון "ירח" בתל אביב, טקס הענקת MP הזהב לפישי הגדול לכבוד יותר מעשרים אלף הורדות מאלבום האינטרנט שלו, בתוך ארבעה חודשים.

לפישי הגדול יש הרבה מה להגיד על תעשיית המוזיקה בארץ, על ההורדות באינטרנט, ועל הדרך הייחודית שעשה אל הפלייליסט המושמץ. כל כך הרבה, שהריאיון עמו יובא כאן בשני חלקים.

ונפתח בפרק הראשון ובו יסופר כיצד הצליח פישי הגדול כנגד כל הסיכויים להשתחל לעשרים אלף בתי אב בישראל , לזכות ב- MP הזהב ואף להפוך למועמד רציני, רחמנא לצלן, להשמעה בפלייליסט.

דג מתוק

איש נורא מתוק פישי. חי בצניעות, עובד בצניעות, ומדבר בלהט. בכזה להט, שבמהלך נסיעה ארוכה שחלקתי אתו לדרום, לא הבנתי בהתחלה מה הוא רוצה ממני עם כל הדיבורים האלה על חברות תקליטים, על המוזיקה ועל כל כללי המשחק והשוק שעומדים להשתנות, והעדפתי לשים משקפי שמש על הפרצוף ולהקשיב רק מתוך נימוס.

לאט לאט, הדברים שהוא אמר התחילו לקבל היגיון פנימי, כשחזרתי הביתה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב עליהם, ועכשיו, עם חגיגות עשרים אלף ההורדות של האלבום שלו, המילים שהוא אמר קיבלו תוקף מחודש, ונתנו לי הזדמנות מצויינת לצלצל אליו, לשחזר את שיחת הנסיעה ההיא, ולשתף בדברים גם אתכם.

- אז פישי, קודם כל מזל טוב, ותסביר לי בבקשה את עניין עשרים אלף ההורדות הזה..

"זה משעשע. תחנת הרדיו האינטרנטי radi-yo.co.il ואני שמנו שירים שלי ושל אורי שוחט באתר התחנה ואפשרנו לכל אחד להוריד אותם בחינם. היו שישה שירים. כל שיר הורידו בין 15,000 ל-20,000 פעם, שזה מאה אלף איש, שזה עשרים אלף בתי אב עם מחשב, שיש בהם שירים שלי. במקום לעשות תקליט זהב עשינו MP זהב, חגגנו עם הופעה נחמדה והיה כיף."

כשדיברנו בפעם הקודמת עשית לי ניתוח של שוק המוזיקה בארץ, ושל השינויים שקורים בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות.

"צריך להתכונן לתופעות טכנולוגיות חדשות. כל אפס יהיה בקרוב זמר. פרסומות וקליפים של אמנים ירוצו כמו זבל. תהיה הצפה מטורפת של בידור, זמרים, שחקנים. רנסנס תרבותי מטורף. אני מאמין שרק מי שבאמת יהיה טוב, ויוכל רוחנית לרגש את האנשים והציבור, הוא זה שיוכל להצליח, אבל זה אומר שלכל אחד יש סיכוי. ותעשיית התקליטים והרדיו והפלייליסטים כמו שאנחנו מכירים אותם היום, לא יהיו יותר. אני למשל לא שומע רדיו ולא שולח שירים שלי לרדיו, ועובדה שמשמיעים. כי אני היום אדם חופשי ומשוחרר, הוכחתי שאני יכול להצליח גם בלי המערכת, וליצור מערכת משלי."

- אז עכשיו, אחרי כל המניפסט הזה, תספר לי איך בדיוק יצרת את "המערכת משלך" הזאת?

"מדובר בפרויקט של אורי שוחט ושלי. אורי הוא מפיק היפ-הופ מהראשונים שהקימו פה את הסצינה (הוא הפיק את סאבלימינל, הקים את `ליל חישגוזים` ועכשיו עובד עם שי להב מהקספרים על הרכב שנקרא ליברה).

החלטנו שאנחנו רוצים לבנות מודל של פרויקט שבו זמר או ראפר מתחיל יוכל לעשות אי. פי. (אלבום קצר) שיעלה מעט מאד כסף להפיק. היה לנו את הציוד הביתי של אורי והתחלנו לעשות את המוזיקה בבית."

למה שתקנה צרוב, יה מטומטם, אם אתה יכול לצרוב בחינם?

- רגע, אבל זה לא מה שקורה כאן עכשיו במילא, עם כל האלבומים הביתיים שמוקלטים בארץ?

"כן, אבל כשעשינו את זה רק עידן רייכל התפרסם עם כזה דבר. ועדיין, באופן כללי, נהוג בעדר הישראלי לקחת אולפן, ולשים השקעה גדולה. בכל מקרה, הפרויקט שלנו נקרא `חוכמת רחוב` והוא מורכב משישה שירים ששנינו כתבנו.

היה לנו מסר חברתי בשירים. דיברנו על התסכול של הצעירים פה, על התסכול של האמנות, על כל מיני דברים שמפריעים לנו בין אדם וחברו . המסר שלי הוא חברתי ולא פוליטי כי אני יוצא מתוך נקודת ההנחה שבעיות המדינה שלנו נובעות מחוסר תקשורת בין אדם לחברו. ככה אני חושב. אז ככה ישבנו לנו בשיא הסבבה בכל ערב פנוי שהיה לנו ובמקום לשבת ולראות טלוויזיה ולהתבאס על המצב במדינה - לחצנו רקורד ושרנו על המצב במדינה.

רצינו לשווק את האלבום בצורה ממש צנועה וקטנה. לא חשבנו לעשות מזה משהו גדול. להוציא אותו בצורה עצמאית, למכור באוזן השלישית, קצת בבאסטות של הצרובים וכאלה.

אבל מה, כשהגענו לבאסטות, הם סירבו לקבל את הדיסק. קודם כל, הם רצו לשלם לי שלושה שקלים על כל עותק, בזמן שהדפסה עולה לי שישה. אז לא ייתכן שאני אפסיד מראש מאה אחוז, לא ככה? דבר שני, הם אמרו שאם זה לא להיט - אין להם טעם להחזיק את זה. אם היו משמיעים את זה אינטנסיבית ברדיו זה היה הופך להיט ואז היה להם עניין למכור צרוב, אבל מה, אם זה יהפוך ללהיט רדיו, הם אמרו לי, הם במילא לא יקנו את זה ממני אלא יצרבו את זה מהאינטרנט...

ואז חשבתי, אוקיי, אם הם יילכו לאינטרנט, אז למה בעצם שאני לא אלך לשם? הרי אורי ואני עשינו את התקליט הזה בשביל הכיף שלנו. בוא נשים אותו אנחנו באינטרנט בחינם, וככה אף אחד לא יקנה אותו צרוב. כי למה שתקנה צרוב, יה מטומטם, אם אתה יכול לצרוב בחינם?! "

בקאזה אין גושפנקא לזה שאתה תותח

"חשבתי, אם יצרבו אותי מהקאזה, אני בבעיה. למה? מפני שגם אם להערכתי צרבו אותי כארבעים אלף פעם מהקאזה, אין שם קאונטר שסופר ומראה כמה באמת הורידו. ככה שאתה נופל בין הכסאות. כי גם כשאתה נצרב בטונות בקאזה אי אפשר לספור את זה ולדעת בוודאות שאתה תותח. אין גושפנקא. אז כדי לעקוף את זה אמרתי, בוא נשים להם את השירים באתר חוקי לגמרי, שהלב שלהם יהיה נקי, שהם לא יעברו על החוק.

בו בזמן הם יוכלו, כשהם צורבים מאתר חוקי, לקבל תמונות, את המילים של הדיסק, את הקרדיטים של ההפקה, טלפונים, הם יכולים לפנות אלינו אם הם רוצים הפקה לעצמם, כל דבר. זה בעצם לפתח התקשרות שהיא נוחה והיא חוקית והיא תרבותית.

חכי, ויש פה עוד יתרונות. כל בנאדם שמקליק אני רואה אותו. הוא משאיר לי פרטים. אני יודע שהורידו למשל שירים שלי גם מיפן, מאוסטריה, מכל העולם. אני יודע איזה חתך אוכלוסייה הוריד את השירים, מה הגילאים של הקהל שלי. אם נגיד פעם מכרו עשרים אלף עותקים מאלבום, איך ידעת מי הם האנשים האלה שקנו? לאיזה מועדונים למשל הם רוצים ללכת, לאן אתה צריך לפנות עם המוזיקה שלך, למועדוני רוק, דאנס, לוועדי עובדים.

היום אני יודע לאן אני צריך לפלח את עצמי, אני יודע מה דעתם על השירים, על המלל, על הסאונד. אני יודע איזה שיר הכי אוהבים כי כל שיר מוקלק בנפרד, אני יודע דרך זה מה יהיה הקו המנחה של ההופעה שלי ושל התקליט הבא שלי. השיר שהורידו הכי הרבה היה `תסתכלו עלי`, שהוא השיר הכי פחות רציני בתקליט. לכן המופע, מטבע הדברים, יהיה יותר משעשע ופחות חברתי".

אחרי עשרים אלף הורדות השיר שלי ייכנס לפלייליסט

- רגע, זה לא נראה לך חולני קצת להתוות את הדרך שלך נטו על פי דרישת הקהל?

"את רואה את זה לא נכון. זה בדיוק הפוך. האינטרנט פתח לי את כל הגבולות והאפשרויות. נגיד מישהו בא היום ומבקש ממני להפיק לו תקליט ראפ נורא מסחרי. פעם זה היה מפחיד אותי, כי הייתי פוחד שייצא הדיסק
וכולם יכירו אותי כאמן מסחרי. היום אין לי בעיה - אני אפיק לך איזה שיר שאתה רוצה, ואם אני רוצה לעשות שיר אחר, כבד יותר, אני אפיק לי אותו ואשים ברשת.

`חוכמת רחוב` למשל הוא מאד כבד ומונוטוני, ולא תואם את צרכי התעשייה, במרכאות. כשאורי שוחט בא להשמיע אותו לגדי גידור מהליקון, גדי אמר לו שהשיר מונוטוני מדי, שיש יותר מדי מילים בבתים, שצריך לשנות - (הוא לא התייחס אגב לעובדה שאני יורה עשרים ומשהו שורות בלי לעצור על מהירות של מאה BPM שזה משהו שכמעט אי אפשר לשמוע בארץ אבל אין דבר) .

ואני מסכים איתו שאם הייתי שולח את השיר לרדיו הוא לא היה מתקבל - רק שהשיר הזה לא נועד לרדיו. אבל ברגע שהורידו אותו עשרים אלף איש מהרשת, הליקון הכניסו אותו לאוסף שלהם ‘Now Hip Hop’, ועכשיו הוא מועמד רציני לפלייליסט של גלגל`צ! את מבינה?..."

פלאפון במקום פלאפל

- את זה אני מבינה, אבל מאיפה אתה מרויח כסף אם אתה נותן את המוצר שלך בחינם, אני עדיין לא מבינה.

"קודם כל, בואי נדבר על הצלחה, והמוצר שלי הצליח הצלחה נהדרת של מאה אחוז. מטרת הפרויקט הייתה לעורר גם דיון ציבורי על מאיפה בכלל אמנים מרוויחים כסף, להעלות את השאלה הזאת, ממה אמן רואה רווח. כי לאנשים כאן אין מודעות לעניין הזה שצריך לשלם על מוזיקה.

אל תשכחי שאת ואני עוד קנינו וינילים, והייתה לנו התרגשות ללכת כל חופש גדול ולקנות תקליט חדש. לצעירים היום אין את זה. יש להם תקשורת סלולרית, היום ילד מבזבז בין מאתיים חמישים לחמש מאות שקל על פלאפון, שאנחנו הוצאנו את זה על פלאפל ותקליטים. הוא לא מודע שהוא צריך לשלם על התרבות, כי אמנים משחקים אותה שהם מוכרים ארבעים אלף או עשרים אלף עותקים והכל טוב.

הם משחקים בפוזה שהתקשורת מבקשת מהם לשחק, ולכי תסבירי לבנאדם שהוא מוכר ארבעים אלף ואין לו מה לאכול. אז קודם כל הרווחתי מודעות וזאת הצלחה. (וכשהצהרתי שאני מסרב לקבל תשלום על השירים התעוררו פתאום כל הנשמות הטובות והתחילו להגיד לי ברשת שזה לא בסדר, ושהם חייבים לשלם, כי מגיע לי כסף על המוצר. הישראלים הרי אוהבים הכל בהפוך...)

משקיע בטונה ובירקות

דבר שני, הצלחתי, כי עשרים אלף איש לא עברו על החוק, וליבם ומצפונם נקי... הפרסום הביא לי ספונסרים כמו EVERYBODY שדואגים לי לחדר כושר, חנויות שנותנות לי בגדים, אנשים מעריכים אותי על הצעד שעשיתי אז יש מסעדות שלא יתנו לי לשלם גם אם אני אתעקש, אני מקבל הערכה ממוזיקאים שמארחים אותי, מה שמביא לעוד תהודה ועוד פרנסה מהופעות.

אני יכול היום לבוא למועדון כמו האומן 17 או TLV ולהגיד להם: "שווה לכם לקחת אותי להופעה כי עשרים אלף איש הורידו אותי", מה שלא יכולתי לעשות לפני שלוש שנים. ואני מופיע ברוך השם. עדיין לא מספיק כדי שמס הכנסה יתלבש עלי, אבל מופיע יפה.

הבעיה של אמנים היא בעצם חוסר ניהול. רובם מעדיפים לשים את הכסף שלהם על סמים ואלכוהול במקום על אוכל וספורט ומשהו רוחני. אין להם מה לאכול כי הם השקיעו אלף שקל על גראס (הלו, תרגיע! – ט.ג.).
אני קונה עם זה טונה וירקות, וזה נותן לי כוח לשפר את ההופעה שלי..."

עד כאן להפעם. מחרתיים (ג`) יפורסם חלקו השני של הריאיון ובו יציג פישי את חזונו למכירת דיסקים למי שאין לו לא אינטרנט ולא כרטיס אשראי, ימנה את יתרונות ההשתלטות של גורמים מסחריים על תעשיית המוזיקה בארץ וגם יבוא חשבון עם האיש שבגללו אתם לא יכולים להוריד יותר את השירים שלו מהאינטרנט בחינם.