מגיעה לשיא
 
"יש בחוץ ערפל אדום/ ואתה לא יכול למנוע/ לחינם תנסה לחסום/ את הדלת הזאת בכוח/ זהו ליל הבכורה שלי./ מחכה לי עכשיו בחוץ/ להקת גלגלים רועשת/ כמו סוסים מוכנים לרוץ/ כמו חיצים מתוחים על קשת/ זהו ליל הבכורה שלי/ התחלה חדשה." ("ליל הבכורה", מילים ולחן אלונה דניאל)
 
למען הגילוי הנאות ולפני המחמאות אני אקדים ואודה שאלונה דניאל מכירה את הישבן שלי היכרות עמוקה למדי מעמדתה כמתופפת ההרכב שלה, של רונית שחר ושלי שמופיע פה ושם ברחבי הארץ, אבל לא זו העובדה שבגללה אני מחזיקה ממנה כאחת מאמניות הרוק המשובחות בארץ הזאת, נהפוך הוא. העובדה שאני מחזיקה ממנה כאחת הטובות שיש היא הסיבה שלכבוד הוא לי לנענע את אותו ישבן לפני מערכת התופים שלה.
 
רבות דוסקסה בארץ שאלת הרוק הנשי, ואחרי ככלות הפוזות והקלישאות, לא נשארנו עם שמות רבים ברשימת הכותבות והמבצעות הבאמת נפלאות באותה קטגוריה, רשימה שאלונה היא אחת מבכירותיה, עם אמתחת הכוללת רשימת שירים שהם גם להיטים גדולים וגם פשוט שירים מצוינים, ביניהם "גגות תל אביב", "מחבואים", "ערפד" ו"שרה", והשתתפות בהרכבים כמו "טאטו" ו"רביעיית מסנר".
 
בימים אלה הוציאה את אלבום הסולו השלישי שלה, "ליל הבכורה", ובו מגיעה הכתיבה שלה לשיא (בחיי, לא משוחדת, סתם מקנאה), שעוד יקבל את הכבוד המגיע לו בימים בהם יחזור הסומק ללחיי הרוק שנזנח קצת בשנים האחרונות.
 
"אני חושבת שמה שהכי מורגש בכתיבה של השירים האלה זו ההתקדמות שלי דווקא כנגנית", אומרת דניאל. "שיר כמו `ארנב לבן` למשל יכול לכתוב רק מתופף, כי יש בו מולטי קצב מאוד מורכב, והוא לא סימטרי, ויש בו משחקי קצבים מאוד מודעים שרק מתופף שמודע לפוליריתמיקה יכול לעשות אותם. תנסי לשיר את השיר הזה ולתופף בו זמנית עם היד – את לא תצליחי". 
 
ספרי לי באמת על הקשר עם התופים שהפך למשהו מאוד מהותי ולמקור גאווה מאוד גדול שלך בשנים האחרונות
 
"תופים זה משהו שבכלל לא היה לי בראש כל השנים. יום אחד פשוט התיישבתי על מערכת תופים בזמן חזרה עם נגנים בחדר חזרות, ואיך שהתיישבתי זה היה כמו התאהבות. פתאום ראיתי שאת מה שהראש שלי חושב הגוף שלי עושה, וההתאהבות הזאת רק הולכת ומתחזקת. אני חושבת שהקטע של הנגינה מזין אצלי את הקטע של ההלחנה והכתיבה. הקטע הוא שבכל השנים האלה שבהן לא עשיתי אלבום סולו רכשתי המון כלים בכל מיני תחומים. תרגמתי ספר, תרגמתי שירים, וזה ככה חידד אצלי את העבודה עם המילה הכתובה, ההתעסקות בנגינה ובתיפוף הזינו את ההלחנה שלי, ככה שאני חושבת שכל הדברים שעשיתי בתקופה שבה לא עשיתי אלבומי סולו בעצם עשו את עבודת ההכנה לאלבום הזה".
 
התקופה שעליה מספרת אלונה כללה כחמש עשרה שנים בהן לא הוציאה אלבום, תקופה שבה יצא לי לא פעם לשמוע ממנה על כך שהיא את הרומן שלה עם המוזיקה גמרה, אמירה שתמיד השאירה אותי תמהה או מגחכת או סתם לא מבינה איך היא לא רואה שהיא כולה מוזיקה, הרבה יותר מרוב האמניות הישראליות שיצא לי להכיר לפניה ואחריה.
 
"בהתחלה עברתי תקופה של משבר ממוזיקה", היא מסבירה, "שנבע מזה שהאלבום השני שלי, `זאבים`, שבעיניי זה אלבום נורא חשוב שהשקעתי בו הרבה יותר עבודה מבאלבומים אחרים שעשיתי, לא מכר כמו שציפיתי. הביקורות היו טובות אבל התאכזבתי מהמכירות, ואז הד ארצי אמרו שהם לא יעשו לי עכשיו עוד אלבום.
 
אחר כך התחיל פרויקט `צבעוני שחור` שהשתתפתי בו, שנראה מאוד טוב מהתחלה, וכולם האמינו בו, והביאו את מיכה שטרית שיפיק אותו, וצוותא השקיעו בו כסף, והיה סביבו באזז גדול ונראה היה שהוא עומד להצליח, וביום שבו באו לראות אותנו הקניינים שהיו אמורים להריץ אותנו בכל הארץ, ועשינו בפניהם הופעה מוצלחת במיוחד, באמצע ההופעה נרצח רבין, וכל הפרויקט נפל, ובעצם שתי הנפילות האלה, גם של האלבום שלי וגם של הפרויקט הזה, ערערו אותי מאוד והפילו אותי לאיזה סוג של דיכאון יצירתי. במשך תקופה ארוכה לא כתבתי בכלל, אבל נכנסתי נורא חזק לקטע טכני של נגינה, בהתחלה בגיטרה עם כמה שנים של אימוני גיטרה מפרכים כל יום, אחר כך תקופה של בס, ואז פתאום היה המפגש הזה עם התופים שאליו נשאבתי להרבה זמן".
 
הרבה זמן שבמהלכו ניגנה דניאל עם קורין אלאל, עם ערן צור, פה ושם עם אהובה עוזרי, במקביל עשתה דיבובים של סרטים מצוירים, הפקה מוזיקלית לאותות פתיח של תכניות טלוויזיה, כתיבה עיתונאית על מוזיקה, ספרים וקולנוע, והגשת תכנית קבועה ברדיו 88 אף אם. אחרי כל אלה למדה שנה במכללה פר-וטרינרית ("חלום ילדות שחשבתי אז להגשים אותו"), עבדה בפינת חי טיפולית עם אוטיסטים, שם הכירה את מיכאל בעלה, איתו תרגמה גם את הספר "כימים אחדים" של מאיר שלו מעברית לרוסית.
 
"דרך מפגש עם המוזיקאי אלי סורני התחלתי לחזור להופיע", היא מספרת, "בהתחלה כמתופפת של אלי, לאט לאט גם גיטרה ושירה, והתחלתי לחזור להופיע בקטנה, ואז פנו אליי יובל מסנר וערן צור לגבי רביעיית מסנר. פתאום הייתה תקופה שבה הופעתי בו זמנית עם אלי סורני ומיכאל בעלי, עם יובל וערן ברביעיית מסנר, ועם קורין על התופים. פתאום קלטתי שאני עוד פעם פול טיים במוזיקה וזה מה שהחזיר אותי לכתוב. הגירוי הזה של הרבה הופעות התחיל להריץ לי פתאום מיצים יצירתיים בתוך הגוף והשירים התחילו להיכתב".
 
האזור הכי גרוע של פלורנטין
 
"בדרך בין אבו כביר לפלורנטין/ עובר הגבול בין ישראל לפלסטין/ פועלי בניין, פועלים זרים/ נגרים, מסגרים, סייבר-דילרים/ בדרך בין אבו כביר לפלורנטין/ שכונה רוחשת עסקים מלוכלכים/ אם לא תקלוט מיד את החוקים שלה/ תקלוט אותך העין הכחולה/ מהבוקר אני מחכה לו בפינה/ לאמת את השמועה שמסתובבת בשכונה/ אחד אלוהים/ שני שתולים, שלושה סמויים/ ארבע ניידות/ חמישה בלי עורך דין/ מי נשבר ומי זימר?/ מי יישן עם הדגים?" ("פלורנטין", מילים ולחן: אלונה דניאל)
 
"מיכאל ואני גרנו שבע שנים באזור הדמדומים הזה שבין אבו כביר לפלורנטין", היא מספרת, "שזה האזור הגרוע של פלורנטין. בשבע השנים שגרנו שם היו שלוש רציחות בבניין שלנו. בכל פעם היו מהומות כשילדי ערבים שגרו שם היו מתחילים להבעיר צמיגים, המשטרה הייתה מגיעה, ולא הבנתי מי נגד מי, אבל בערב מישהו מהשכנים היה פולט, `אתמול בלילה דפקו מכות`. כששאלתי למי אמרו לי, `למשת"פ`. לאט לאט הבנתי שיש שם כל מיני סוגים של משת"פים. ערבים שמשתפים פעולה עם יהודים, משת"פים של סוחרי סמים, כל מיני. הבנתי שבעיקרון יש שם חוק אחד שאומר שמשת"פ חוטף מכות בסוף...
 
"עוד דבר שהיה שם זה סייבר-דילרים. בחורים צעירים שמתפרנסים מזה שהם צורבים בבית שלהם דיסקים של תוכנות, משחקים, מוזיקה, הכל, ומוכרים אותם. כל כמה זמן הייתה מגיעה משטרה לתפוס את הסייבר-דילרים עם הדיסקים, ומוצאת אצלם חוץ מדיסקים גם עץ מריחואנה, כדורים, הכל. לוקחים אותו לתחנה, אחרי שעתיים הוא חוזר מחייך, ובינתיים מה שבאמת עניין את המשטרה זה הקקי של הכלבים שלי, בזמן שמטר לידינו היו מתרחשות רציחות, סחר בסמים ודילרים שעשקו את ביל גייטס... שם פיתחתי את האהבה הגדולה שלי לחולדאי, שכשכל זה קורה בשכונה כל מה שהוא עושה זה לשלוח פקחים שיגבו חמש מאות שקל על זה שהכלב שלי חירבן, למרות שטענתי אז ואני טוענת עד עכשיו שקקי של כלבים זה דבר ירוק ואקולוגי שלא עושה נזק בכלל אלא רק מדשן את העצים וסותם את החור באוזון..."
 
שיר אהבה מאבא לאמא
 
"אתן את חיי בידיך/ עכשיו הם שלך לתמיד/ אשמור את כל צעדייך/ דבר לא יוכל להפריד/ באשר תלכי אלך/ אז מה את פושטת ידיים/ אל כוכבים זוהרים?/ בקרוב אעלה לשמיים/ את תישארי/ אני אהיה עפר לרגלייך/ אני אהיה תינוק בבטנך/ אני אחיה איתך את חייך/ ובאשר תלכי אלך" ("באשר תלכי אלך", מילים: בנימין קורצמר ואלונה דניאל, לחן: אלונה דניאל)
 
"אבא שלי היה משורר והוא נפטר בן 23 בלבד, כשהייתי בת שנה. הוא ידע שהוא הולך למות, הרוסים אמרו לו שהוא לא יחיה עד גיל שלושים כי היה לו איזה מום נדיר בלב. גם אמא שלי ידעה שהוא הולך למות ולמרות זאת התחתנה איתו ועשתה אותי מהר מהר. הם חיו ביחד, וכשהיה ברור שהוא עוד מעט עומד למות, הוא כתב לה את השיר הזה, `באשר תלכי אלך`, שהוא בעצם שיר פרידה ממנה. אני מצאתי את השיר הזה כתוב על כריכה של אחד הספרים בבית, ואז אמא שלי סיפרה לי את הסיפור. תרגמתי את השיר הזה לעברית, הוספתי לו בתים, כי היו בו רק ארבע שורות, והלחנתי אותו, וככה קרה שאבא שלי, שאני בעצם לא זוכרת אותו כי הייתי רק בת שנה, ואני, כתבנו שיר אהבה משותף לאמא שלי".
 
זאת הפעם השנייה שאני שומעת את הסיפור הזה, והפעם השנייה שהגרון שלי נחנק מדמעות בגללו
 
"האמת שהיה לי עם השיר הזה קטע מטורף. אני זוכרת שיום אחד קמתי, פתאום המילים האלה של אבא שלי עלו לי, כתבתי והלחנתי אותו, ואז בכיתי כמו מטורפת, פשוט כמו ילדה בת ארבע. מזל שהייתי לבד בבית, זה היה מביך. בכיתי איזה שעה ולא הבנתי אפילו מאיפה יש לי כל כך הרבה נוזלים כי לא שתיתי חצי מזה בשבוע האחרון. מאז אני שרה אותו בהופעות וכבר לא נחנקת ממנו. מתי כן מצאתי את עצמי פתאום נחנקת ממנו עד כדי שהייתי צריכה להשתלט על עצמי – בהופעה שהייתה לי עם שלמה בר בבית אביחי. פתאום כשהוא הצטרף אלי בשיר הזה, ושמעתי לידי קול של גבר מבוגר שר אותו, זה נשמע לי כאילו אבא שלי שר איתי את השיר הזה, ואמא שלי יושבת מולי באולם – שם התחלתי להיחנק. שם היה קשה מאוד להביא את השיר עד הסוף בלי להתבזות..."
 
לפני חמש עשרה שנים הוצאת אלבום סולו אחרון, לאיזו מציאות מוזיקלית את מרגישה שאת חוזרת עכשיו?
 
"אני חוזרת למציאות מוזיקלית הרבה הרבה יותר קשה מזו שהייתה. מציאות שבה יש דיקטטורה של פלייליסט, מציאות שיש בה הצפה של מוזיקאים, בערך פי מאה יותר ממה שהיה אז, כתוצאה מזה כל תחנת רדיו מקבלת כל יום חמישים סינגלים ומשמיעה אחד מתוך מאה, ואני אומרת שהמזל שלי הוא שאני מוזיקאית של מוזיקאים, ושמוזיקאים אוהבים לעבוד איתי, אז יש לי הרבה הופעות משותפות והרבה עבודה עם מוזיקאים אחרים, פה ושם אני די.ג`יי., פה ושם מלמדת לנגן, בקרוב אני מתחילה ללמד פרפורמנס בבית ספר `מיוזיק`, ובזכות הדברים האלה אני מצליחה לשרוד ולהתפרנס רק ממוזיקה".

ביום ששי הקרוב, 5 בדצמבר תופיע אלונה ב"ארמנס" באור יהודה, וב-2  בינואר תקיים מופע השקה לאלבום בתיאטרון תמונע. במופע יתארחו ערן צור וקורין אלאל, וכן יובל מסנר שינגן לאורך כל המופע.