אנשים כמונו
 
ההצגה "קולות" של "תיאטרון אנושי" היא הצגה של עצבים חשופים. הנושאים כואבים, מדממים, ונובעים מעמקי תהומות הנפש של המשתתפים – שחקנים המתמודדים עם פגיעה נפשית. חיתוך עצמי, שמיעת קולות, ותחושות של בידוד וניכור חברתי הם רק חלק מן הסיוטים המשתחררים ופורצים על הבמה כשחברי הקבוצה מחליטים לפתוח את תיבות הפנדורה שלהם.

"תיאטרון אנושי", הפועל מסניף "אנוש" לבריאות הנפש בעפולה, מעלה רפרטואר של הצגות ברחבי הארץ כבר שנים מספר, אך ההצגה "קולות" היא סוג של פריצת דרך בהתפתחותו האמנותית. "עד היום לא ממש העזנו להתעסק בחומרים האישיים של המתמודדים",  אומר עומר וייס, במאי הקבוצה. "זה היה כואב מדי, חשוף מדי. אבל תהליך העבודה הוביל אותם למקום שבו יש להם מספיק אומץ להתמודד עם הנושאים הקשים של חייהם באופן ישיר, והתוצאה היא ההצגה הזו".

בחמש השנים האחרונות מנהל וייס יחד עם גליה אפשטיין-אשבל את הפרויקט הלא-פשוט הזה בעפולה, שקרם עור וגידים למרות התחזיות הקודרות שצפתה לו מערכת הבריאות. בעוד שפרויקטים דומים מסוגו התפוגגו תוך חודשים ספורים בשל בעיות תקציביות ואחרות, חברי "תיאטרון אנושי" בקושי מצליחים לעמוד בכמות ההזמנות להופעות הניתכות עליהם בחודשים האחרונים מכל רחבי הארץ.    

מדובר כאן בתיאטרון, או בתרפיה בדרמה לפגועי נפש?

וייס: "מאה אחוז תיאטרון. התהליך שהשחקנים עברו תוך כדי החזרות הביא לכך ש`קולות` היא הצגה מקצועית שבאה מתוך בשלות אמנותית. הטקסטים נולדו מתוך עבודה קבוצתית על חומרים אישיים, וכולנו כתבנו אותם ביחד, לכן הקהל מרגיש שהמשחק כאן בא מהבטן, שהוא אמיתי וישיר.

"`קולות` היא הצגה רב-ממדית שעיקרה טשטוש גבולות. לצד השחקנים שאנחנו קוראים להם `מתמודדים` משחקים גם מתנדבים מן הקהילה, אבל לקהל לא תמיד ברור מי הוא מי. ההצגה הזו בעצם מאלצת את הצופה לבחון את עצמו ואת הדעות הקדומות שלו לגבי פגועי נפש. לצד הקטעים הכואבים והמצמררים יש גם קטעים של יופי, תקווה, הומור ואופטימיות, ואין לנו ברירה אלא להיווכח שמאחורי הסטיגמה מסתתרים אנשים יצירתיים, אינטליגנטיים, מוכשרים, אנשים כמונו".

איך מתמודדים השחקנים עם הלחצים של עבודת התיאטרון?

וייס: "זה אחרת מלעבוד עם שחקנים רגילים במובן הזה שיש מערכת של שיקולים שצריכה לבוא בחשבון, בעיקר עניינים הקשורים לכדורים ויכולת לעמוד בלחץ, אבל התמיכה הקבוצתית, האהבה למקצוע והגמול האישי עוזרים להם להתגבר על המכשולים".

"התיאטרון הוא חיידק", אומרת גלי, אחת משחקניות הקבוצה. "חלק מהחומרים מאוד קשים ובחזרות היו המון קטעים שבכינו, אבל עכשיו זה הרבה יותר קל כי זו כבר עבודה מקצועית. שואלים אותי מה אני צריכה את כל המתח והלחץ הזה, אבל אני כבר מכורה, זהו. התיאטרון גם שיפר לי את הביטחון העצמי ולימד אותי דברים על אחריות, בגרות ועזרה הדדית, אבל המטרה שלנו היא לא טיפולית, היא תיאטרון נטו. השיקום הוא תוצר לוואי".

ואיך אתם מסתדרים מבחינה תקציבית?

וייס: התקציב הוא נושא כאוב אצלנו, כמו אצל כל תיאטרון קהילתי אחר. אנחנו מאוד מתקשים למצוא מימון ומוציאים מים מהסלע, אבל מקווים שהמצב הזה ישתפר בזכות כמות ההזמנות להופעות שאנחנו מקבלים בתקופה האחרונה. בינתיים השחקנים עצמם עוזרים עם הצד הטכני, המוזיקה וכו`".

"הגיע הזמן שנקבל יותר תמיכה מהמוסדות המתאימים", אומר מ`, שחקן בקבוצה. "בינתיים אנחנו סוחבים וגוררים גרוטאות וסמרטוטים בהתנדבות והגיע הזמן שיהיה לנו לפחות ציוד משלנו. הפרוטות שאנחנו מקבלים באות מ`אנוש`, ואלה פרוטות, נלקחות מפרויקטים אחרים לפגועי נפש. זה לא צריך להיות ככה".

בינתיים ממשיכים חברי "תיאטרון אנושי" לחשוף את קרביהם על הבמה פעם אחר פעם. השבוע הופיעו בבנייני האומה בירושלים. בשבועיים הבאים יעלו את "קולות" בשלוש ערים נוספות.

"אנחנו הקול הדומם", אומר שלום, שחקן נוסף. "תמיד שומעים עלינו, אבל לא אותנו. ההצגה נקראת "קולות" לא רק בגלל שחלקנו שומעים קולות שאנשים בריאים לא שומעים, אלא גם בגלל שאלה הקולות האמיתיים שלנו, לא בקלות מצאנו אותם, ואנחנו רוצים שאנשים יקשיבו לנו".