קולו של מי שרוצה לצעוק ואינו יכול"

זו  הייתה שיחה כייפית. בבוקר לפני שהוא, סרג`ו אזוליני, נגן בסון, יצא לחזרה. על כוס קפה, ביצה מקושקשת וכוס מיץ "אתה יודע אנחנו באירופה לא אוכלים הרבה בבוקר". אולי לא אוכלים אבל סרג`ו  מתולתל, ממושקף, נראה מייד כמי שאוהב את מהלכי חייו ואת עשיותיו. מתוך הגוף הצנום עולה התלהבות שחושפת את האהבה. את ישראל הוא מכיר היטב. ביקוריו הראשונים כאן היו בתחילת העשור הקודם, לפני שש-עשרה שנים, כאורח הסינפונייטה הישראלית באר-שבע. אחר כך הגיע בהרכב קאמרי עם האבובן הצרפתי מוריס בורג`, פעם ועוד פעם. "אני מרגיש כאן כמו באיטליה, כמו בבית. מרגיש כאילו יצאתי לטייל בקלבריה או בסיציליה, מקומות שאני מאד אוהב". בין גמיעה לגמיעה הוא פותח בהצהרה "מהי מוזיקה בשבילי?" שואל ומשיב, "התנסות של חווית היחד, החלפת אנרגיות עם הזולת, נגינה בצוותא שמייצרת שינוי. תזכור ברוב היצירות בעיקר במוזיקה המוקדמת תפקיד הבסון הוא תפקיד התומך, ה"בּאסוֹ-קונטינוּאוֹ", (הצליל שנמצא בבסיס הנגינה) ולכן הוא חייב להקשיב לאחרים ולהיות יחד איתם. כשהוא משמיע צליל, הבסון, הוא חושב כמו שותף בסימפוניה קונצרטנטה (יצירה לקבוצת כלים ולתזמורת). מתוך הבנת התפקוד והשותפות שיש לכלי הנמוך השפעה על התזמורת כולה".
 
הבסון, שנקרא גם פגוט בשפות אירופה, הוא חיבור של שני צינורות עץ חלולים שצינור קשת מתכתי מחבר ביניהם והנשיפה אל תוך הצינור המוארך הזה, מפיקה את הצליל הנמוך בקבוצת כלי הנשיפה מעץ בתזמורת. (תחשבו על צלילו של סבא ב"פטר והזאב").  בהמשך השיחה מתברר שאזוליני הגיע לכלי כמעט במקרה. "בכלל רציתי להיות צייר, כשהייתי ילד. ואחר כך-בעיר הקטנה שלנו, בּוֹלצָאנוֹ (צפון איטליה קרובה לאוסטריה) לא הייתה לי אפשרות ללמוד ציור. הבסון גם הוא לא היה הבחירה שלי. רציתי אבוב. אבל כשקבלו אותי לבית הספר למוזיקה בגיל 10, הצמידו לי בסון...". 
 
מאז הוא מחפש את הצבעוניות של הציור והרכות של האבוב בצליל הבסון. בלשונו של אזוליני "יש לבסון קול מלנכולי. קול של מישהו שרוצה לצעוק אבל אינו יכול" ומייד הוא מוסיף ציטוטים שנכתבו על הכלי במאות הקודמות. "זהו כלי של הצֵל, היכולת אינה נמדדת בעוצמה, הכלי הזה זקוק ללב יפה" כתב מישהו בסוף המאה השמונה-עשרה כשעוד לא היה בסון מודרני ואפילו קודם לכם באמצע המאה השבע-עשרה כתב מישהו על "הפגוט הגאה".
 
אתה כבר שנים רבות נגן עצמאי ואין הרבה נגני בסון סולנים. הרוב חברים בתזמורת או בהרכב ומדי פעם זוכים בנגינה סולנית?
 
"נכון שאני הרבה זמן `פרי לאנס` והסיבה הייתה שכאשר ניגנתי בתזמורת בגרמניה ורציתי לקבל כמה ימי חופשה לנגן עם החלילן אורל ניקולה והאבובן היינץ הוליגר. התזמורת סירבה לאשר לי את ימי ההיעדרות. אני לא ויתרתי ומאז אני עצמאי. לעצם השאלה, יש הרבה יצירות סולניות לבסון, אבל לא מנגנים אותן. היצירות שבעיני הן הטובות ביותר לבסון, הם 39 הקונצ`רטות של ויוולדי. הכלי שעבורו כתב ויולדי הוא בסון מסוג מיוחד, בעל גובה צליל שונה. היצירות חושפות את הצליל המכשף של הבסון". אזוליני מופיע ומקליט עם הרכב ונציאני סונָטורי דה לָה ג`וֹיוזָה מרקָה, בנגינת יצירות ויוולדי.
 
מה אתה בדיוק עושה עם סולני תל-אביב?
 
"כמו שאמרתי לי חשובה עבודת הצוות, אנחנו קוראים את הפרטיטורה מקו הבסון. שומעים את היצירה אחרת ובכלל בתכנית הזאת אני מתחלק עם ברק טל בניצוח על התכנית ובנוסף אנחנו משמיעים את הסימפוניה הקונצרטנטית של זלֶנקָה הצ`כי, שלא נוגן עדיין בישראל".
 
האם יש לו מעמד טוב בין הסטודנטים למוזיקה?
 
"הזיכרון הקולקטיבי הוא סבא של פטר ב`פטר והזאב` ולכן מתייחסים לכלי כאל כלי מצחיק. סיבה נוספת לתחושה היא הרבה יצירות של מוזיקה קלה, לא במובן של מוזיקת פופ, אלא במוזיקה שאינה דורשת יותר מדי מהנגן. אבל זה יותר מורכב. יש בסון בארוקי שתובע מהנגנים לנגן בבהירות ובצלילות, מהכלי הזה ניתן להפיק רגישות ואינטימיות. לעומתו הכלי המודרני שבו הפקת הצליל לכאורה קלה יותר שם והצליל גדול יותר. הדרישה היא להגיע למצב של יכולת לדבר באמצעות הכלי, לא לאבד את הרגישות והיכולת להפגין רגשות. דיברנו על ויולדי ויש עוד יצירות רבות לכלי, בקלאסיקה יצירות חשובות של טֶלֶמַן ושל רוסיני. באשר לתלמידים הרי הם בדרך כלל רוצים להיות סולנים  ואני מנסה להנחיל את החשיבות העצומה שיש לעבודה המשותפת, להקשבה ההדדית, לדעת גם שהכלי שלי הוא האמצעי להעברת הקול הייחודי שלי".