מפרט טכני:
 
האלבום הראשון של טליה אליאב, "התנועה", מציג זמרת שלא מנסה להיטמע בסאונד הכללי, ומשתמשת בקולה בפיתולים מעניינים שמסקרנים את האוזן ומגרים אותה להמשיך ולקרוא גם את הטקסטים, שמשלימים גם הם את התמונה ומספרים את סיפורה בדרכה שלה, שיש לה אפיונים ברורים וייחודיים, והחיפוש שלה, גם אם לא תמיד היא מוצאת, מעניין ומבטיח להגיע למקומות לא שגרתיים.
 
בין הג`אז, הבלוז, וג`וני מיטשל שהיא מונה כהשפעה מהותית, מצליחה אליאב בת ה-23 לייצר את הצבע הייחודי שלה ולהשתמש בהשפעות האלה כגורם מטעין ולא ככזה שמטשטש את זהותה. בשירים שלה ובשירה שלה עוברת תחושת כוח לא מאומצת, שאפשר אולי לייחס במעט לחינוך האנתרופוסופי עליו גדלה, כשהיא מספרת, "קיבלתי חינוך עם ערכים שאמנות זה דבר חשוב ורלבנטי לחיים, כל אמנות, ויש לזה חלק בזה שהלכתי לזה, שהוצאתי את האלבום בגיל די צעיר ושאני עושה את זה בצורה די טוטלית. אם לא אותו חינוך אני משערת שהייתי נתקלת ביותר עכבות ופחדים וחוסר ביטחון. זה נתן לי המון ביטחון במה שאני עושה, זה בטוח".
 
ציטוט לדוגמה:
 
"אני בזרועות האיש/ אני כמו ציפור רכה/ לא נחש מתפתל/ אני שם/ כל המחשבות מתחברות/ מציאות מתהדקת/ רופפת/ שקופה כמו צעיף/ אני בזרועות האם/ ושקט כבד מבשיל"("אני בזרועות", מילים ולחן: טליה אליאב) 
 
השאלון:
 
מה את עושה כשאת קמה בבוקר, ובאיזו שעה זה קורה?  
 
מאוחר, בדרך כלל בשתים עשרה, ואני קמה והולכת לנגן בפסנתר, זה האידיאלי מבחינתי, לנגן איזה באך, משהו טוב כזה, קלאסי.
 
איזו שורה את הכי אוהבת מכל השירים באלבום?    
 
"החום של התנועה מגיע מבפנים", מתוך השיר "התנועה", שנבחר כשם האלבום בגלל שיש בו איזה התעסקות בתנועה כל הזמן, אם זה תנועה מהפנים לחוץ, או תנועה בין חושך לאור, ככה אני מרגישה, אולי "החום של התנועה מגיע מבפנים" זה איזה קול פנימי שלי שמתאים גם לאלבום ראשון.
 
מתי התחלת עם המוזיקה ומה עשית עד עכשיו?  
 
האלבום הזה הוא קצת כמו אוסף של שירים שאספתי בערך מגיל 15. השיר הכי מוקדם באלבום הוא "בלוז", שהוא דווקא לא שיר בלוז וכתבתי אותו בגיל 15. בגיל 9 התחלתי לנגן בפסנתר, ובגיל 13 התחלתי להתנסות בכתיבה. ניגנתי קלאסי, אבל הכתיבה הייתה הדבר המרכזי, יותר מביצוע ואפילו יותר משירה. בגיל 16 התחלתי ללמוד ג`אז, העולם הזה נפתח בפניי והקלאסי כבר ממש לא דיבר אליי באותה תקופה. רוב השירים באלבום הם מהתקופה הזאת פחות או יותר ובגלל זה יש כל כך הרבה ג`אז באלבום. יש בו המון השפעות של ג`אז ושל ג`וני מיטשל, זה משהו בין לבין. כל התחום הזה של האלתור והחופש מאוד קסם לי. בשנתיים האחרונות של התיכון התחלתי ללמוד אצל ג`ון בוסטוק, מלחין מודרני וג’אזיסט ופסנתרן שלימד אותי קומפוזיציה. הוא הנחה אותי בעיקר בכתיבה, יש באלבום את השיר "בוסה נובה", שהוא דווקא כן בוסה נובה, שהוא ממש ליווה אותי בכתיבה שלו, בערך בכיתה י"א, ואיתו התחלתי גם להתנסות בלכתוב לרביעיית מיתרים וכלי נשיפה והרכבי ג’אז וזה פתח לי עולם.
 
מה הרגע הזה שבו הבנת שמעוד בחורה שכותבת שירים את הופכת את זה למקצוע ולדרך החיים שלך?    
 
ממש מוקדם. האמת, כשעברתי לגור בתל-אביב, בגיל תשע עשרה. הרגע היה כשסגרתי על הדירה בתל-אביב,
לגדול בפריפריה - גדלתי רחוק, ביישוב שכניה בצפון, והרגשתי שלעשות מוזיקה ולחיות כמוזיקאי זה בגדר פנטזיה, אין לך שום מושג, הכל נראה כמו עולם רחוק שמורכב מכל מיני אנשים שונים ממך, שאתה רואה אותם בטלוויזיה ומקנא בהם. בסוף גיליתי שזה קיבוץ. זה פשוט שם, זה רק עניין של בחירות, ולהיות במקום הנכון בזמן הנכון.
 
איך הגעת בפועל לאלבום הראשון?     
 
פגשתי אחרי הצבא את יונתן לויטל, הבסיסט שמנגן איתי, שהוא גם כותב ויוצר, וזו הפעם הראשונה שממש התחלתי להתנסות בלנגן עם אנשים בחיים הבוגרים. הופענו בכל חור אפשרי בתל אביב רק אני והוא, בכל מיני ספריות די.וי.די. ומכל הבא ליד, אחרי זה פגשנו את טל רונן המתופף שהצטרף וניגנו את החומרים שלי כמו טריו ג’אז, מאלתרים, מנגנים לפעמים סטנדרטים, מנגנים כמו שכל אחד רוצה לנגן, לא היו עיבודים והנחיות שהבאתי אלא שלושה ילדים שמשחקים ועושים את מה שהכי טבעי שלהם. היה שם חיבור מאוד חזק, ופשוט אמרתי בואו ניכנס להקליט, לייב, כמו שאנחנו. נכנסנו ליומיים לאולפן קיצ`ה, בכלל לא היה לי בראש מה זה אומר, תמיד היה נראה לי שלעשות אלבום זה דבר מסובך, וזה היה כל כך פשוט והלך כל כך בקלות, ביומיים הקלטנו הכל בלייב, אחר כך קצת העלאות וקולות וזהו. השלב היותר מסובך או מורכב היה איך מוציאים את זה החוצה. הגעתי לתו השמיני, שמאוד התלהבו ורצו להוציא את זה, לקח זמן עד שהגענו לתמימות דעים, ואם המוזיקה הייתה משהו שהלך נורא בקלות, הדברים שבאו אחרי זה, כמו עטיפה וקליפ וכל הדברים האלה זה משהו שהתנסיתי בו פעם ראשונה והיה יותר מורכב בשבילי.
 
מה הדבר שאת הכי אוהבת באלבום שלך?    
 
אני חושבת שאני הכי אוהבת את הגרוב תופים ב"אני בזרועות".
 
אם היית חייבת לבחור בין מילים, מנגינות, שירה ונגינה, על מה לא היית יכולה לוותר?  
 
וואו, זה קשה. שירה, אני חושבת. שירה זה ריפוי, תרפיה. ריפוי מכל המכאובים, כולם צריכים לשיר
 
איך את מגדירה את המוזיקה שלך?  
 
קודם כל מוזיקה עברית,  וגם נשית, רכה מאוד, אני מגדירה את האלבום כרך מאוד, אני רואה אותו גם כתקשורתי, כמזמין, ככה הייתי רוצה לחשוב , לא אגרסיבי, ההפך מזה.
 
מה הטריגר שלך לכתיבת שיר?    
 
בדידות, תחושת קיום, שמחה בדרך כלל לא תניע אותי לכתוב שיר. לעתים רחוקות. יש את הקלישאה הזאת שכשאתה עצוב אתה כותב שיר אבל אני חושבת שזה לא העניין של העצב אלא שכשבנאדם מתכנס בתוך עצמו יש לו אפשרות לגעת בליבה ומשם ליצור וכשאתה בשמחה אתה בחוץ, בעולם, כל הנפש שלך והאנרגיה שלך בחוץ, היצירה אצלי לגמרי מקושרת לכניסה פנימה. אני כן חווה המון רגעים של שמחה ביצירה אבל יש משהו בי יותר פנימי.
 
השפעות ומודלים?    
 
מאז האלבום נכנסו לחיים שלי כל מיני השפעות אחרות כמו פי.ג`יי. הארווי ודברים כאלה, כשעבדתי על עוד לא ידעתי מי זאת בכלל, זה לגמרי ג`וני מיטשל באופן מאוד עמוק חדר שם, אולי גם יהודית רביץ, זמרת ישראלית שהשפיעה עלי. אביתר בנאי, בטח חדר שם איפשהו להשפעות.
 
מה ההופעה האחרונה שראית?  
 
נראה לי שויקטוריה חנה, היה מדהים. אם זה ההופעה האחרונה שאני זוכרת סימן שזה היה מדהים. הבחורה הזאת זה תופעה, גם המוזיקה שלה, השימוש שלה בשפה כל כך מוזיקלי, זה כמו איזה שיעור בפיתוח קול, זה היה מטורף, וגם כל המוזיקה שלה וההפקה האלקטרונית הזאת, זה היה מגניב, נדיר. ממש נהניתי.
 
מה התקליט הראשון שקנית בחיים?  
 
אני זוכרת את התקליט הראשון שאבא שלי קנה לי, זה היה האלבום הלבן של הביטלס, הייתי בכיתה ה`, בת עשר, אחת עשרה, והתקליט הזה הוא חלק מהיסוד של החיים שלי. בגיל הזה אתה כל כך פתוח, כל מה שמביאים לך מעצב אותך. זה תקליט מדהים, אחד מיצירות המופת של הביטלס, זה וריבולבר אולי, שהוא גם מעולה.
 
מה הדיסק האחרון שקנית?  
 
פי.ג`יי. הארווי, או פטי סמית.
 
ואיזה אלבום תיקחי איתך לאי בודד?  
 
שונאת את השאלה הזאת, גם השאלה הזאת צריכה להיכחד מהעולם, מי יכול לענות על זה?! ואתה תמיד נופל ועונה משהו מפגר, לא קשור, פינק פלויד... (תגובת המערכת: צודקת לגמרי, עף מהשאלון)
 
מה זה מוזיקה ישראלית בשבילך?  
 
את השפה. אבל בעצם אני אוהבת את השפה העברית כמו שהיא, לא רק במוזיקה. מוזיקה ישראלית זה סשה ארגוב, וכל השפעותיו, כל מה שנגזר ממנו, זה המיטב של המוזיקה הישראלית ואין כאלה בחו"ל, אני לא מרגישה שיש. זה יופי, פשטות וחיבור לאדמה, זה מוזיקה ישראלית, זה משהו שחסר במוזיקה מחו"ל, יש משהו גם בשפה העברית וגם במוזיקה הישראלית שפשוט מחובר לקרקע, זה עתיק, גם כל העיצורים בשפה כל כך מחוברים לאדמה. 

ומה את לא אוהבת במוזיקה ישראלית?   
 
אני לא אוהבת, וואו, מלא דברים, זה לא נעים... אני לא אוהבת שכותבים בשירים "בית קפה", אני לא אוהבת את זה, ועושים את זה כל הזמן, "קפה" או "בית קפה", "יושבים בבית קפה מדברים על המצב", כל הבתי קפה למיניהם,  נראה לי שאפשר להפסיק עם זה כבר.
 
מה רצית להיות כשהיית קטנה?    
 
מעצבת אופנה, היה איזה שלב כזה.

ממה את מתפרנסת?  
 
אני מלמדת כרגע פיתוח קול, זה משהו די חדש שאני עושה ואני אוהבת את זה מאוד. חוץ מזה יש השלמות לפעמים. עבדתי פעם בחנות, בכל מיני מקומות.
 
עבודות ביזאריות בעברך?  
 
כשרק עברתי לגור בתל אביב, אני והחבר שהיה לי אז היינו רשומים בחברת כוח אדם ועשינו כל מיני דברים מוזרים. נגיד קיבלנו אוטו עם ארגזים מפוצצים באיזה מוצר חדש של אסם או משהו כזה, ומסתובבים עם חולצה של זה ומחלקים בסופרמרקטים, משהו משפיל כזה, וזוללים תוך כדי את הקרקרים, עשינו אולי עוד איזה משהו כזה, הייתה תקופה כזאת.
 
מה הדבר הכי חשוב שקרה לך בחיים?  
 
אני חושבת שזה שפגשתי את הבן זוג הנוכחי שלי.

 
טליה אליאב תופיע ב- 8 בינואר 2009 ב- 21:00  במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב וב- 2 בפברואר ב- 20:30 בלבונטין 7.