את תכנית הפסטיבל, המתקיים זו הפעם העשרים, החליט מיכאל מלצר, מנהלו האמנותי, לחלק לשלושה חלקים מרכזיים - "באווירה נוסטלגית", "לחיות את ההווה" ו"עם הפנים לעתיד".
יום רביעי האחרון (8 באוגוסט) היה היום הראשון בחלק המתבונן קדימה ולדידי היה זה דווקא יום רווי נוסטלגיה. קרוב לוודאי שמלצר מאמין שבלי עבר אין עתיד, ולכן שמענו וראינו מוזיקה של פרגולזי, ברהמס, ברטוק, יצירה חדשה של רונן שפירא וקפה קונצרט שבו ניגנו נגנים צעירים בהרכבים קאמריים וחגגו עם בטהובן, קלרה שומן, ברמהס ופיאצולה.
אורפיאו הקורקטי
קונצרט אחר הצהריים כלל שתי יצירות ששתיהן מוקדשות לגיבור המיתולוגי אורפיאוס, מוזיקאי שניסה לחלץ את אהובתו-רעייתו אאורידיקה מן השאול באמצעות צליליו ומאז הפך לחביבם של מוזיקאים בכל הדורות, וכן לחביבם של מי שמאמינים בכוחה של האמנות מול החיים עצמם.
הזמרת יעלה אביטל, חברי רביעיית "כרמל" והצ`מבלנית מירי זינגר. פתחו את הקוצרט עם קנטטת "אורפיאו" של פרגולזי. קולה הנעים של אביטל כיכב בביצוע, ואתו גם נגינתה של זינגר. חברי "כרמל" לא הצליחו לעורר את התחושה שהיצירה חשובה להם די ולא הפגינו מעורבות יתר והיצירה זכתה לביצוע אינסטרומנטלי קורקטי.
חוויה פסטיבלית מרגשת
היצירה השנייה, "מכתבים לאורפיאו", הוזמנה במיוחד לפסטיבל מן המלחין רונן שפירא. רתיעתו המוכרת של הקהל מיצירות חדשות, ניכרה גם באולם ולמען האמת ייאמר כבר כאן, מי שלא הגיע, הפסיד חוויה פסטיבלית מרגשת.
שפירא הלחין את יצירתו לטקסטים של ענת שרון - תשעה-עשר שירים, מעין מכתבי געגועים של אאורידיקה לאורפיאו. אלו הם מעין מכתבים מודרניים שנקודת המוצא לכתיבתם מצויה בשיר העשירי "אני כותבת לך כדי להבין את המוזיקה: לו יכולתי הייתי ממציאה עבורך את הגעגועים, אלא שאינני יכולה".
מחזור השירים הזה הפך ליצירה בימתית שבה מככבות השחקנית אייר וולפה והרקדנית נעה רוזנטל. יוליה פבזנר ביימה, רונית זיו כתבה את הכוריאוגרפיה ונטלי קנייבסקי עיצבה את התפאורה (שם מעצב-ת התאורה נפקד מן התכנייה). המלחין רונן שפירא ניגן בפסנתר ולצדו ניגנו חברי רביעיית כנרת. בהפקה שהייתה כאמור חגיגה פסטיבלית. על הבמה ניצב הר של מזוודות, שבהן מאוחסנים כל המכתבים הגעגועים והזכרונות לאורפיאוס, ארון קבורה שמטמין וחושף זכרונות גם הוא, מכונת כתיבה והרבה נייר; קיר אחורי שמגלה טפח מטיוטות הכתיבה ובין כל אלה מרקדות-משחקות שתיים שהן אחת.
אורפיאו התיאטרלי
הבחירה בשחקנית ורקדנית מלמדת על הקו התיאטרלי שבו בחר שפירא. אייר וולפה בקולה הכהה והענוג, העניקה למכתבים ממד דרמטי ועם זאת תקשורתי. הרגעים המועטים שבהם נדרשה לא רק לשחק ולהגיש את השירים, אלא גם לשיר - לבדה, או יחד עם נעה רוזנטל הרקדנית – העניקו להופעה איכויות של תיאטרון מוזיקלי, שבו בולטים איכות קולה והניגוד שבין קולה לקולה של הרקדנית.
הקו התיאטרלי שבו בחר שפירא הנחה גם את עבודתו עתירת הרמזים והאסוציאציות כמלחין. המוזיקה הקומוניקטיבית להפליא, מהלכת בבטחה בנוסטלגיה הקולקטיבית. שפירא אורג במוזיקה שלו רמזים למוזיקה של סרטים בניחוח נינו רוטה, לקברטים של קורט וייל, למוזיקה הקאמרית של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, עם יציאות לעבר הג`אז וגם למוזיקה אתנית.
פבזנר יצרה במה פרשנית, שבה המכתבים הם שברירי זכרונות, ובה נוצרת אווירה של חיפושים בחלל גדול שקירותיו מתקלפים, חלל שמטפח את הנבירה העצמית בעבר, שמטרתה לקבור את העבר ולהתחיל מחדש. שנעשית על מנת שישים לו קץ, אם תרצו לקבור אותו, ולהתחיל מחדש. לסיכום - "מכתבים לאורפיאו" היא יצירה הראויה להצגות נוספות ולצופים רבים.
רגישות הדדית של טרם צליל
בקונצרט הערב השתתפו שני הרכבים קבועים רביעיית "כרמל" שניגנה את הרביעייה מס` 2 של ברטוק, שלישיית "ירושלים" שניגנה את שלישיית הפסנתר אופ` 101 של ברהמס. את השלישייה לקלרנית צ`לו ופסנתר של ברהמס ניגנו אורית אורבך, אולג סטולפנר ונדיה-נחמה ויינטראוב, בהרכב שנוצר לכבוד הפסטיבל.
במדרג הביצועים זכתה שלישיית הפסנתר של ברהמס לביצוע הטוב ביותר, שילוח (כינור), טושינסקי (צ`לו) ורוזנטל (פסנתר), לא רק מדברים בשפה אחת, מפגינים רגישות הדדית של טרם צליל ואחריו ויוצרים את המתח אצל המאזין שהוא נשמת אפה של כל מוזיקה, ומוזיקה קאמרית על אחת כמה וכמה.
רביעיית כרמל (רינגלשטיין, כהן, גרינברג, ווטרמן) היטיבה להבליט בעיקר את איכויותיה הקצביות של היצירה, אך הציגה נחישות פחותה ביסודות המסתוריים. בשלישיית הקלרנית בלטה אורבך בשליטה מוחלטת בצליל הסגול, הסתווי המוביל את היצירה, כשסטולפנר מסייע לה בצ`לו וכשויינטראוב, בנגינה נמרצת מדי לעתים, הביאה לנקודות של חוסר איזון.
בסך הכל יום פסטיבלי ראוי ומוצלח. יצאתי רווי בעבר, וכמו כולנו אני מניח, אני כבר "עם הפנים לעתיד".
06/08/2004
:תאריך יצירה
|