תזמורת של כל סוגי האמנויות
 
"מוזיקה בין תחומית הנוצרת תוך כדי דיאלוג עם טכנולוגיות חדשות", "קריאת תיגר על מוסכמות עולם המוזיקה הקלאסית והקונצרט המסורתי",“new orchestra”, כל אלה ואחרות הן הגדרות והנחות יסוד הקשורות להרכבים כמו אנסמבל "רפלקס" המתארח, לצידם של  הרכב "קרכצ" ואנשי המחלקה למוזיקה חדשה במוסררה, בפסטיבל "אולטרסאונד" למוזיקה עכשווית, ומספק את התירוץ הנכון לבקש מהמלחינה והיוצרת קרן רוזנבאום, מקימת אנסמבל "רפלקס" - מי שהייתה מורתן של מאיה דוניץ ושל מיכל אופנהיים, מקימות "מקהלת גבעול", שחלק מאנשיה משתתפים גם ב"רפלקס" - להפוך את הכותרות הלפעמים מפחידות הללו לפשוטות, מובנות ומושכות.
 
"אנסמבל `רפלקס` היא קבוצה של אנשים מכל העולם, הרוב ישראלים, אבל לא רק", מספרת רוזנבאום (38) שחיה בימים אלה בניו יורק, "שאפשר לקרוא לה בעצם תזמורת מסוג חדש. זה אומר שבניגוד לתזמורת שאנחנו רגילים אליה, זו תזמורת שיש בה את כל האמנויות, וגם את כל האומנויות. בחבורה הזאת יכולים להיות מנגני פילהרמונית ועד נגני ג`אז ורוק, אבל בנוסף גם אנשי תיאטרון ואנשי מחול, כמו נטע שיזף רקדנית הפלמנקו שתהיה גם בהופעה בפסטיבל, מאנשי תאורה וסאונד ועד צלמים ופסלים".
 
שעושים מה?
 
"עכשיו העניין הוא באמת להבין מה הם עושים, כי עד עכשיו זה נשמע כמו משהו שיכול להיות הצגת תיאטרון, או משהו רב תחומי כמו מוזיקה שמלווה הצגה, אבל זה לא מה שקורה בפועל. בפועל מדובר ביצירות שלי, שהן בעצם יצירות מוזיקליות שכתובות ממש כפרטיטורות, שהרעיון הבסיסי שעומד בתוכן הוא לא רק רעיון צלילי אלא גם ויזואלי. דוגמה ליצירה כזאת היא יצירה שנבצע גם בפסטיבל `אולטרסאונד`, יצירה שכתובה לשחקנית בשם רותי תמיר, שחקנית, אשת תנועה ופנטומימאית. ביצירה היא יוצאת אל הקהל ומדברת עשרים וחמישה משפטים, בלי קול. אבל כל פעם שהיא פותחת וסוגרת את הפה, אלה ההוראות שלנו להתחיל לנגן או לסיים לנגן. חלק מההוראות שלנו בתווים קשורים להבעות הפנים שלה באופן לגמרי ספציפי. שזה אומר, קודם כל, שכמעט ואין אף שחקנית אחרת שיכולה לבצע את זה כמו רותי כי היא פשוט אחת ויחידה, מה שהופך כל אדם שנמצא ב`רפלקס` לאינדיבידואל, כי אי אפשר בלעדיו, ומהבחינה הזאת זה בעצם כמו להקת רוק. כל האפקט של המופע הוא בעצם מין מופע רוק. כל האנשים, עשרים ושמונה במספר הפעם, לעומת המופע בניו יורק שבו היו ארבעים איש, יהיו בסרבלים אדומים. כל האנשים, מתאורה ועד נגנים, כולם מבחינתי עומדים על אותה רמת חשיבות. אין כאן נגן פילהרמונית שיותר חשוב מאיש סאונד. סאונד הוא לא במובן של הגברה אלא ממש פיסול סאונד, וכל יצירה היא מערך שלם של תאורה ושל סאונד ספציפיים ליצירה".
 
איך נולד אצלך כל החיבור הזה?
 
"זה התחיל אצלי בגיל שבע. כשהתחלתי לכתוב מוזיקה הדבר שהכי עניין אותי זה איך הנגנים עושים פרצופים כשהם מנגנים ופשוט הבנתי שהתיאטרון של התנועה שלהם, המימיקה של הפנים שלהם, זה הדבר שהכי מטריף אותי, ומזה נולדו יצירות שיש בהן סוג של אמירה ויזואלית. ואגב, בשביל להוציא את זה מהנגנים וכדי ליצור אפשרות לתאם בין האמנויות השונות, פשוט המצאתי פטנט כזה שכולם מחוברים לאוזניות כל הזמן, ומקבלים ממני הוראות ביצוע באוזניות.
 
"לדוגמא, היצירה `מפת דרכים` שכתבתי למקהלת גבעול כשמאיה דוניץ ומיכל אופנהיים הקימו אותה, היא יצירה שהטקסט שלה הוא בעצם הוראות הגעה מאל אקצה לכותל, דרך הבית הלבן, ממש כמו בג`י.פי.אס., `מרחוב מעלה עציון, פנה ימינה, שמאלה בכיכר` וכו`. את כל ההוראות האלה המקהלה אומרת בפחות מעשר דקות, כשכולם מחוברים לאוזניות ומקבלים את ההוראות איך לעשות את זה. זו דוגמא ליצירה שהיא בינתחומית, כי יש לך עשרה אנשים שעומדים ומקריאים את כל הטקסט הזה, ונראה שהם מתפללים מרוב שהם בהיסטריה להספיק את כל הטקסט. תחשבי עם כמה דפים הם עומדים ובאיזה טירוף הם בניסיון להספיק להגיד את כל זה בפחות מעשר דקות." 

מסיבה של יצירתיות
 
אז עכשיו אני כבר יכולה לשאול אותך, איך זה שכשאת מספרת לי על זה זה נשמע כל כך כיף, בזמן שמשפטי המפתח שמגדירים את הסוג הזה של העשייה נשמעים כמעט מתנשאים? היית מגדירה למשל את הקהל שמגיע כקהל אליטיסטי?
 
"אולי זה קשור לזה שקשה להעביר בקומוניקט את זה שבערב אחד הולכים להיות כל כך הרבה דברים. כל הקטע של `רפלקס` הוא בעצם מסיבה של יצירתיות. זאת חבורה של אנשים שעושה את זה מתוך אהבה. אין פה כסף, כל הכרטיסים מתחלקים בין כולם, ואני פשוט המלחינה הכי ברת מזל בעולם שיש סביבי כאלה אנשים שמוכנים לעשות את זה ולבצע את הטירופים שיש לי בראש, והקהל מוזמן להצטרף אלינו לחגיגה הזאת.
 
"בגלל שמדובר בכל כך הרבה סוגים של אמנויות הקהל שמגיע הוא אף פעם לא מעונב. תמיד מפתיע אותי שמגיעים אנשים מכל הסוגים ומכל המינים, והדבר היחיד שמאפיין אותם הוא שהם פשוט באים באיזה ראש פתוח לחוות חוויה. לפעמים יש יצירה שהיא חוויה קשה, אבל אין אדם שלא יוצא החוצה ולא אומר, `הייתה לי חוויה`. הכי מדהים זה אנשים שיוצרים איתי קשר, לפעמים חודשים אחרי, ואומרים שהם נזכרים ביצירה כזאת או אחרת שעשתה להם משהו בבטן. מהבחינה הזאת זה מופע רוק כסאח, ולמופע רוק כסאח לא באים דווקא אנשים אליטיסטיים אלא אנשים שמוכנים לתת לעצמם להישאב לחוויה שהם לא חוו קודם. לפעמים יש דברים תובעניים, לפעמים קשים, ולפעמים מדהימים ויפים".
 
מה את עושה עם האנסמבל בניו יורק?
 
"האנסמבל הוזמן להיות אנסמבל הבית של ה`צ`לסי ארט מוזיאון`, אנחנו עושים שם חזרות, מקיימים שם מופעים, עושים תכניות חינוכיות, כיתות אמן, מאפשרים לקהל ולילדים ובני נוער לבוא ולהיחשף לסוג של יצירתיות שבפירוש תובעת ממך להיות שותפה פעילה. את לא יכולה סתם לשבת וליהנות ממוזיקת עולם שמתנגנת לך ברקע, אבל את הולכת להוציא מעצמך רעיונות שילכו איתך הלאה לדברים אחרים שאולי לא חשבת עליהם בחיים שלך. את המוזיאון אוצרת אישה מדהימה בשם נינה קולוסי, אישה יקרה לעולם האמנות, אוצרת ברמה בינלאומית, שיש לה היום פרויקט חברתי מדהים שבו היא הצליחה לשכנע את כל החברות עם המסכים הכי גדולים במקומות כמו הטיימס סקוור, שנחאי, איפה לא, להקדיש את המסכים האלה במשך שעות מסוימות בחודש לאמנות, ובמקום פרסומות מגעילות הם מעלים באותן שעות עבודות ויצירות אמנות שהיא אוצרת, על המסכים האלה. אנחנו האנסמבל שמזוהה עם העבודה שלה, ודוגמה ליצירה שאני הולכת לכתוב לפרויקט הזה היא יצירה לחמש יבשות, בכל יבשת יהיה נגן אחד, ארבעת האחרים יהיו מוקרנים בכל מקום שיש בו נגן, והם ינגנו בו זמנית מחמישה לוקיישנים בעולם". 
 

אנסמבל רפלקס יופיע היום יום חמישי ומחר שישי , 22, 23 בינואר ב- 20:00  בתיאטרון תמונע בתל-אביב במסגרת פסטיבל "אולטרסאונד".