יותר אישי, יותר בינלאומי
 
קצת קשה להאמין שבסך הכל שש שנים נמצא עידן רייכל בנוף הציבורי, אחרי מספר כל כך גדול של שירים ולהיטי ענק שהוסיפו לצליל הישראלי גוון שלא היה בו קודם, והצליחו לעשות את מה שלא מעט יוצרים ישראלים באנגלית ניסו לעשות, כשבנה עם הפרויקט שלו את הפלטפורמה שלאחריה יוכלו כנראה יוצרים נוספים להכניס למיינסטרים של הרדיו הישראלי שירים בשפות אחרות, כמו שיר במרוקאית, למשל, ששר שמעון בוסקילה באלבום האחרון של הפרויקט, "בין קירות ביתי", שעובר בימים אלה אל הבמה.
 
"זה מופע שבעצם מסכם שש שנים של העבודה של הפרויקט", מספר רייכל, רגע אחרי שני מופעי הבכורה של האלבום החדש ומופע נוסף בבסיס בעזה, "עם שירים מ`בואי` ו`אם תלך` ועד שירים של האלבום החדש, שיש בו ספקטרום טיפה יותר רחב מזה שיש באלבום הראשון והשני. האלבום השלישי הוא גם יותר אישי, עם שירים אישיים כמו `בין קירות ביתי` שהם הרבה יותר אינטימיים, ומצד שני, הפריצה אל העולם היא למקומות הרבה יותר רחוקים מפה פיזית, מזמרת מרואנדה ועד זמרת מקולומביה".
 
אתה אומר "שירים יותר אישיים" וזורק אותי לשורה שנשארה איתי אחרי האזנה לאלבום, "כל פצע שהגליד ושוב נפתח היום צורב יותר", מתוך השיר "הכול עובר"
 
"מבחינתי אחד המשפטים החשובים באלבום הוא באמת משפט מהשיר הזה, שאומר, `טוב שרק נשארנו יחד וטוב שיש לנו למי לספר`. זה שיר שקצת מסכם את האלבום, הוא נמצא כמעט בסוף האלבום ומסתכל ככה אחורה קצת על הזיכרונות, קצת מזיכרונות אישיים שלי ואפילו דרך העיניים של איך שאני רואה את ההורים שלי לפעמים. ההורים שלי מגיל ארבע ביחד, הם הלכו לגן ביחד. זה משהו מדהים, ממש רואים בתמונות את הגננת עומדת עם אמא שלי ועם אבא שלי ביחד, וזה מדהים לראות את זה. זה זוגיות שאין עליה. יש מעט אנשים שיש להם בכלל זיכרון מגיל ארבע. זה זוגיות הכי זוגית שיש. לכל זוג יש את העליות והירידות שלו, אבל בפרספקטיבה אחורה אפשר להגיד `טוב שרק נשארנו יחד וטוב שיש לנו למי לספר`, כי אני חושב שזה מה שנשאר בסופו של דבר. זה מסכם קצת את כל הזיכרונות ביחד".
 
מה מאבדים בפרויקט כזה בדרך אל הבמה ומה מרוויחים?
 
"אנחנו משתדלים רק להרוויח, ואני חושב שהכל זה פונקציה של המטרות שלך. אם המטרה היא להביא רק את האלבום לבמה, תמיד תפסיד משהו. בגלל שזה אלבום שבכל שיר יש בו את הזמר הספציפי, הנגנים, הסולו הספציפי, אז הדברים הם ברזולוציה אחרת. כשאני בא לבמה אני מחפש ליצור חוויה אחרת. היה חשוב לי ליצור צוות שיהיה לי כיף להיות איתו על הבמה ובדרכים, ושיהיה כמה שיותר גדול, למרות שבמצב של שוק המוזיקה היום אנשים מעדיפים להצטמצם, היה לי חשוב שיהיו לצדי אנשים שהולכים איתי מתחילת הדרך כמו כברה כסאי, כמו גלעד שמואלי, ושיהיו גם אנשים שהיו וחזרו ועזבו כמו מאיה אברהם, כמו זיו רהב, אייל סלע, יענקלה סגל, אנשים שהפרויקט משמש להם מעין תחנה, והיה חשוב לי להביא גם אנשים שהם חצי עולים חדשים, חצי ותיקים, כמו רוני עברי שהוא מאורוגוואי, ומארק קקון שעלה ממרוקו".

"הגוונים הם אלה שעושים את החברה הישראלית מעניינת"
 
למה בעצם זה חשוב לך?
 
"כי אני חושב שישראל של היום, כמו שאני רואה אותה וכמו שאני מנסה להציג אותה בארץ ולפעמים בעולם, ישראל של 2009 זו ישראל שהיופי בה הוא שאתה יכול להגיד שאתה ישראלי, אבל ללכת לבית כנסת תימני בסוף השבוע, להיות ישראלי אבל לחגוג את המימונה, להיות ישראלי אבל ללכת לכנסייה ביום ראשון, להיות ישראלי אבל לדבר בבית ברוסית. אני חושב שיש בזה יופי, אני חושב שזה בסך הכל חיובי, ואני חושב שזו המשמעות של ישראל: כור היתוך – בלי לשכוח את השורשים. ולא שורשים במובן של שנטי באנטי, אלא שורשים אמיתיים, כמו שהייתי רוצה להאמין שבעוד שני דורות עדיין ידברו בבתים מסוימים אמהרית, ושכן ישמרו על השמות המקוריים.
 
"אני זוכר שפעם יוסי בנאי אמר שהוא מתגעגע לירושלים של פעם, שברחובות שלה כורדי נראה כמו כורדי ועירקי נראה כמו עירקי, לפני שהגיעו כל האברכים האלה שהציגו איזו תלבושת אחידה שבה כולם נראים דתיים אורתודוכסיים באותם שטריימלים. אני חושב שגם פה היה איזה ניסיון כזה כשרצו לייצר פה חברה חזקה וחשבו שדרך זה שכל אברשה יהיה משה, וכל איזה אמסלם יהיה... משה, יצרו מצב שבו אולי אתה מרוויח איזה הומוגניות, אבל מפסיד את היופי של הגוונים האלה שעושים את החברה מעניינת, וזה הייחוד של ישראל.
 
"גם בניו יורק יש אמנם אנשים מכל העולם אבל אלה גרים בהארלם, ואלה בצ`יינה טאון ואלה בברוקלין, ואני חושב שבארץ אפשר ליצור עם כל הגוונים האלה איזה מרקם ישראלי. זו גם הסיבה לדעתי, שהפרויקט הוא אחת הפלטפורמות היחידות שהצליחו להכניס לפלייליסטים שיר באמהרית או להביא שיר במרוקאית למקום הראשון בתחנות רדיו של מיינסטרים, או להביא למצב שאפשר לשמוע ברדיו שיר של זמרת חדשה ומיד אחריו שיר של שושנה דמארי. זאת פלטפורמה שבדרכה נותנת במה כמעט לכל, ולכן גם על הבמה הזאת, שיש בה עשרה אנשים, אפשר לראות חבר`ה עם פערי גילים מאד גדולים, מאנשים בתחילת שנות העשרים שלהם ועד אנשים בסוף שנות הארבעים, מעולים חדשים לוותיקים ולילידי הארץ, דמויות שנותנות מודלים לחיקוי לנוער חדש בארץ, לילדים שהם בודדים באוכלוסייה שלהם בכיתה, אני חושב שזה הכוח של מה שאפשר לראות בהופעה".
 
מה קדם למה, האג`נדה למוזיקה או להפך?
 
"המוזיקה הובילה לאג`נדה, ללא ספק, ובגלל זה יכול להיות שיום אחד זה ייגמר. אם יהיו איזה עשרה שירים שאני אחשוב שאני צריך לשיר עם פסנתר ושירה שלי אז הפלטפורמה הזאת לא תתאים וזה פשוט יהיה פרויקט אחר. אני לא יכול להגיד שאני עכשיו בחיפוש אחרי זמר בדואי בשביל לתת מענה לקולות של האנשים מרהט. אם זה יתאים למוזיקה ויתבקש מתוכה אז כן, אבל אם לא, זה לא משהו שיקרה".
 
אז מה הוביל אותך למקום הזה במקור?
 
"אם חוזרים אחורה, מה שהוביל אותי לשם זה עצם זה שהכלי הראשון שניגנתי עליו זה אקורדיון, חזרתי לכלי הזה בגיל עשרים ושתיים בערך וראיתי שזה הכלי שהכי הושפעתי ממנו, וזה כלי שנשמע שונה בכל העולם, הוא הכלי שהכי מזוהה לדעתי עם מוזיקת עולם, מטנגו לארגנטינאים, דרך וולסים לצרפתים ומוזיקה צוענית".
 
ישר עם עצמו, שלם עם עצמו
 
מאיפה הצורך להקיף את עצמך תמיד בפרויקט ולא להוביל לבד?
 
"זה לא בוער לי. מבחינתי הייתי רוצה שהמוזיקה תישאר אחרי הרבה שנים ובשביל שזה יקרה היא צריכה לבוא כמה שיותר מהמקומות האמיתיים ומהלב בצורה הכי ישירה ואינטימית מצד אחד, ומצד שני להיות עשויה בצורה הכי טובה, כדי שהיא תוכל לעבור את מבחני הזמן, וחשוב לי ליצור את התנאים כדי שהיא תהיה עשויה בצורה הכי טובה, לקחת את הנגנים שהכי מתאימים לשיר ספציפי ולא שכולם ינגנו בכל האלבום, אותו דבר עם הזמרים, ומהמקום הזה אני גם צריך להיות מספיק ישר עם עצמי, כמו וודי אלן נגיד, שאם הוא עושה סרט ורואה שהוא לא צריך לשחק בו הוא רק מביים אותו ואם יש תפקיד שהוא רואה שהוא צריך לשחק הוא  משחק, זאת בעצם ההקבלה. אם אני ארגיש שיש שירים שההכרח הוא שאני אשיר, אני אשיר, אין לי בעיה טכנית, נראה לי, ללכת ולעשות הופעה בפסטיבל הפסנתר שבה אני אשיר את כל השירים. זו יכולה להיות חוויה חד פעמית, אבל היא באמת חד פעמית".
 
אתה קרוב כבר לחיפוש המוזיקלי הבא שלך?
 
"אני אף פעם לא מפסיק, אין לזה התחלה אמצע וסוף. אני כל הזמן מתעסק עם כל מיני דברים במקביל, וכשאני מרגיש שיש לי קבוצה מסוימת של קטעים מוזיקליים שאני מרגיש שיש להם איזה מכנה משותף, אני מתחיל לחבר אותם לפעמים לתוך איזשהו אלבום. השנה התחלתי במופעים אקוסטיים עם פסנתר כנף ועם איתמר דוארי שהוא פרקשניסט מדהים, יצא שהגעתי הרבה לחזרות של הפילהרמונית, הייתי מתיישב שם המון בשביל להקשיב, מאד מעניין אותי כל העניין של כתיבה לסאונד כזה אקוסטי, תזמורתי, גדול, יצא לי לכתוב כמה דברים שלא מתיימרים אמנם להיות קלאסיים במובן הקלאסי של המילה, אבל כן קטעים מהסוג הזה שעבדתי עליהם עם מעבד נפלא בשם אסף דר, ויכול להיות שנקליט אותם בזמן הקרוב".
 
עם פרויקט שכבר הגיע באמת כל כך רחוק בארץ ובעולם, באלבומים ובהופעות, ממה נשאר לך עוד להתרגש או לחשוש כשאתה מתחיל סיבוב חדש?
 
"אם נאבד את ההתרגשות של להופיע אפשר לסגור את הבסטה. פחדים? אני פוחד שיהיה משעמם אז אנחנו דואגים כבר בחדר החזרות שלא יהיה משעמם. הפרגון של הרדיו והקהל הוא מה שנותן לי את האוויר לנשימה ואת הדלק להמשיך לעשות את מה שאני והחברים על הבמה אוהבים, אני מקווה שתמיד יהיה לנו את הדלק הזה כי אחרת זה לא יקרה ולא נעשה את זה".
 
אבל יש מקומות שאתה עדיין חסר ביטחון בהם או שהצלחה כזאת מנטרלת את זה לגמרי?
 
"יש מקומות שאתה חסר ביטחון בהם, אבל את החוסר ביטחון אתה בדרך כלל שומר בין ארבעה קירות, מסתכל על עצמך במראה ומנסה לבדוק מה הדברים שהם חוסר הביטחון. אני מנסה להקיף את עצמי באנשים שהם מספיק אמיתיים איתי כדי להגיד לי בזמן אמת מה לעניין ומה לא לעניין. אני מאמין שמאתלט באולימפיאדה ועד לראש הממשלה, לכל אחד יש את הרגעים שהוא חסר ביטחון, העניין הוא שבזמן האמת, כשנשמעת הירייה באולימפיאדה, כשראש הממשלה לוקח החלטה, או כשאמן עולה על הבמה, שם צריך להיות מאד שלמים עם עצמך. שם זה אחרי שלב הסיכומים, כששמת הכל על המאזניים, ואתה יוצא לדרך, אם למרוץ של מאה מטר, להחלטה של ראש ממשלה, או להוציא הקלטות שעמלת עליהם שנתיים, או הופעה שאתה אמור להעלות הערב בתל אביב ומחר בבסיס צבא בדרום, ויום אחרי זה לחיילים פצועים או לעולים חדשים, שם אתה כבר צריך להיות מאד, אם לא בטוח בעצמך, לפחות שלם עם עצמך".

ההופעה הקרובה של עידן רייכל והפרויקט תתקיים ב-30 בינואר 2009 ב-22:00 בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה. הופעות נוספות מתוכננות במשכן לאמנויות הבמה באר שבע, בהיכל התרבות נס ציונה בכפר מנחם ובתיאטרון חולון.