ביום חמישי בערב, בהפסקה שבין המערכות של "סיפורי הופמן" בסדנת האופרה בתל-אביב, היה כבר מי ששאל בטון טרונייתי "למה דווקא אופרות צרפתיות?", כאילו מדובר בסדרת מנויים שבה יש לקהל אמירה בבחירת החומר ואו היצירות שבהן עוסקים בסדנה.
לדידי, אחת התכונות המרתקות בשמונה עשרה שנות קיומה של הסדנה במתכונת הנוכחית היא הפגישה עם יצירות פחות מוכרות וכן עם אופני בימוי יוצאי דופן, שמתאימים את עצמם לחללים הקטנים שבהם נערכת הסדנה.
הסדנה הסתיימה ב-7 באוגוסט (מוצ"ש האחרון), בקונצרט גאלה חגיגי במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, אך את מיטב הזיכרונות ממה שהיה ואת הציפיות לעונה הבאה מספקות בעיקר עבודות הסדנה ביפו.
ורתר מאופק ושמרני
מהפקות הסדנה זוכרים קול יוצא דופן של זמר או זמרת, עבודה מצטיינת של פסנתרנים מלווים, בימוי בלתי שגרתי וגם את עבודת המנצח, גם אם אין תזמורת במופעי הסדנה.
ההברקה של הבימאית אנקה ראוטמן בסצנה מתוך "הכתרה פופיאה" של מונטוורדי, היא עניין ששווה לזכרו, בגלל התעוזה בפרשנות, הפרידה של נירון הקיסר מן הפילוסוף סנקה, הפכה לרגע לעגני, הפוך מכל מה שאנחנו זוכרים, והפלא? זה פשוט עבד להנאתם המוצדקת של כל הצופים. וגם האיכות המוזיקלית שהשיגה מיניון דאן ב"אנה בולנה" של דוניצטי, גם היא עניין ראוי בהחלט לזכירה.
ריצ`רד בארט, שביים את "ורתר" של מאסנה, דווקא לא חיפש דרכי ביטוי נועזות וחדשות, להיפך, הבימוי שלו היה מאופק שמרני. את האווירה יצרו בעיקר התלבושות התקופתיות, חבורת הילדים, אחיה ואחיותיה הצעירים של שרלוט, שפותחת וסוגרת את האופרה וכן - מטענים של אווירה.
סיפור האהבה הבלתי ממומשת של ורתר לשרלוט, קיבל עוצמה דרמטית ראשית כל בזכות עבודתה של הפסנתרנית נטליה זכרוב, שלא רק "חשבה תזמורת", אלא הייתה תזמורת מהתחלה ועד הסוף. השליטה המוחלטת והיכולת לשלוף מן הפסנתר את אוצר הניואנסים הדקים, העניקו שירות שלא יסולא בפז.
הרמן ויאן, כוורתר, התגלה כזמר בעל אישיות כובשת ונוכחות מוזיקלית מרתקת וכמוהו ואף יותר ממנו דיאן מיק הייתה שרלוט מושלמת.
אנה וירובלנסקי פיזרה סביבה אור לכל אורך הדרך, גם בקול וגם במשחק ואילו טל פרייברג, כאביהן של שתי הבנות, היה לרגעים כבד מדי. הילדים שלטו על הבמה ברגעים שהוקצו להם וזה בדיוק מה שהיו צריכים לעשות.
הופמן עם הומור
ואם לזו ייקרא הברקה, כיצד לתאר את הפקת "סיפורי הופמן" שהייתה ההיפך המוחלט ממאופקת או שמרנית. ג`ון נוריס הבמאי לא הסתפק במוזיקה עצמה, הוא העמיס על הבמה הקטנה בבת אחת את כל סיפורי הופמן כולם.
הופמן גיבורו של אופנבך, עובר חוויות אהבה טראומטיות, שלוש אהבות בלתי ניתנות למימוש: אולימפיה שהיא בסך הכל בובה, אנטוניה זמרת, שאסור לה לשיר, אבל היא שרה ומביאה על עצמה את המוות, וג`ולייטה זונה ונציאנית שאמורה בהוראת מפעילה לגנוב את צלו (ונשמתו) של הופמן.
נוריס, שמצטיין בעבודות בעלי ניואנס ציני וקומי , גיבב על הבמה אוספים של חפצים שהלכו וקבלו משמעות בסצנות השונות. דרך הבימוי שלו הבליטה יסודות הומוריסטיים באופרה של אופנבך. בסיפור הבובה אולימפיה ובסיפור ג`ולייטה היו יותר מקריצות משעשעות לקהל.
הופעתה המדהימה של אנה סקיבינסקי, כבובה חוצפנית השולטת בכל רזי הבמה, תיזכר מוזיקלית ודרמטית. ריקי גיא הציגה מינון נכון של כאב אצור כאנטוניה וז`נבייב דפרה בלטה בזמרה ובנוכחות שהפיתוי נר לרגליהן.
תענוג היה לגלות את קרין כספי כניקלאוס משכנעת ביותר. דרק טייילור, כהופמן הוא טנור שעוד נכונו לו עלילות. מנואל בליי בארבעת תפקידי הרשעים הפיק גם הוא מידה לא מבוטלת של ארס חשוב מקולו ומנוכחותו, בעוד סראב וואדיה בתפקידי המשרתים שימש כנציג מוצלח נוסף לעניין ההומור.
פלסטף - הסדנה כבית משוגעים
הימצאותם של במאי ושל מנצח ב"פלסטף" הייתה לא רק חיונית אלא גם הכרחית. הבמאי נד קנטי, הלך על כיוון מודרני, עם רמזים תקופתיים וחוש הומור וזה עבד היטב.
הילדים שהשתתפו בהפקה הולבשו ב"טי שירטים" של הסדנה, וכך הפכה הסצינה המסיימת שבה כולם מנסים לשגע את פלסטף, לבדיחה פנימית על חשבון הסדנה. כבר על כך מגיעה לו הערכה מלאה.
פול נדלר, מוותיקי כוחות ההוראה בסדנה, ניצח והיטיב לשמור על דקויות האנסמבלים הרבים באופרה, בייחוד זה החותם את האופרה ולמעשה את כל האופרות של ורדי.
בין הזמרים בלט סקוט בירדן בתפקיד הראשי. מנעד קולו גבוה בבריטון אבל לא הייתה לו די רגישות בגוונים ותת-גוונים. לעומתו, שרון רוסטורף-זמיר בתפקיד אליס פורד, המחוזרת הראשונה של פלסטף, ידעה לשלוף את המיטב מן התפקיד במוזיקה ובדרמה.
אלקסיס מרטין כננטה, בתה של פורד השתלטה על הבמה בקלילות, באיכות קולה ובצבעוניות הקול. שלישית באיכותה על הבמה הייתה גבריאלה גרסיה כגברת קוויקלי, שמתפקדת כמשגעת הראשית של פלסטף. ברכה קול, בתפקיד מג פייג`, המחוזרת השניה של פלסטף, ידעה רגעים שבהם לא התחברה לשאר לצוות, וחבל. טריי קסלס כמאהב הצעיר, פנטון, התגלה כבעל פוטנציאל, ורצוי לשוב ולשמעו בעוד שנה- שנתיים.
סיכום ביניים
בסיכומה של סדנה, אנחנו כרגיל מוקסמים מן העבודה שמצליחה ג`ואן דורנמן להפיק בכל ביקור שלה בישראל. עם זאת, בתוך ים המשפטים הנמלצים (המיועדים בעיקר לתורמים פוטנציאליים), נחמד מאד לשמוע שכאן בתל-אביב מתקיימת הסדנה הגדולה או החשובה ביותר לזמרי אופרה בעולם (תלוי באיזה יום הקשבת לג`ואן), ונחמד לדעת שזמרינו עובדים בכל העולם.
השאלות שנשארות בלתי פתורות הן: האם ( ואולי גם - כמה) כוכבים בינלאומיים בליגה הראשונה אכן קיבלו את ראשית או את אחרית הדחיפה בסדנת האופרה בתל-אביב. וכן – כמה מבין זמרי צמרת של הדור הצעיר מן העולם אכן מגיעים לתל-אביב, וכמה מביניהם מעדיפים להגיע לסניפים החדשים של הסדנה הישראלית בסין, באיטליה או בקנדה.. ואנחנו מפספסים אותם.
אלו השאלות, והפתרונות לג`ואן. אולי בשנה הבאה.
מאת: יוסי שיפמן
צילום: קים
ציוצים אופראיים בגינות יפו
08/08/2004
:תאריך יצירה
|