מפגן גאונות של מוזיקה וטקסט
 
לאנשים רבים וגם לחתום על טקסט זה "דון ג`ובני" אינה עוד אופרה, אחת מני רבות. מפגן הגאונות של צמד המחברים מוצרט במוזיקה ודה פונטה במלים הוא אירועו חד-פעמי בתולדות התרבות בכל דרך שהיא. ביקורת קונצרט אינה הבמה לקשור כתרים של שני הז"לים המכובדים האלה. מכאן גם יובן שהליכה לצפייה ולהאזנה ל"דון ג`ובני" גם בפעם העשירית או בפעם השישים, צופנת בחובה מידה לא מבוטלת של התרגשות לקראת.  ביצוע קונצרטי או קונצרטנטי של זמרים, תזמורת ובמה חפה מכל סממן של תפאורה, תלבושות, תאורה ממקד מייד את תשומת הלב באיכויות המוזיקליות ובהן בלבד.
 
התחושה החריפה ביותר שליוותה אותי במהלך הערב ועם סיומו הייתה של משהו "סתמי". פיחות זוחל באיכות הזמרים, בדרך שבה הם מילאו את תפקידים וביכולת הלוקה ממשמעותית בחסר. זו הייתה מעין הליכה לאורך חלונות ראווה שיש בהם סחורה והיא אפילו נאה אבל לא מושכת, לא מעוררת לא מצודדת. מזל שהיה שם גם מוצרט. בכל זאת היה שם גם תרגומו הקולח והמשעשע של ישראל אובל שהצליח, בוודאי באופרה כזאת, לגרום לקהל, בעיקר לבני זוג, להחליף ביניהם מבטים רווי משמעות כאשר הסקס הראוותני, החצוף והמתממזר של אשף כיבושי הנשים הספרדי מקבל בגד עברי מוצלח וזורם.
 
צלילי הפתיחה, צריך להזכיר, אמורים להפחיד אותנו. לצמרר. להזכיר שיש גם אש גיהינום בסוף האופרה. שאחת דתו של  מורד במוסכמות האלוהיות - למוּת.  אקורדי הפתיחה לא בישרו טובות. הם החליקו מדי, אבל התזמורת התגברה על העניין ובהמשך היו לה כמה הברקות. כאמור לא הרבה.
 
רק שניים טובים
 
ראשון המזמרים באופרה הוא לפורלו, משרתו של הנואף הבלתי-נלאה, לפורלו כדרכם של משרתים מקטר על תנאיו ועל תפקידו שהוא בעיקרו חיפוי וכסתוח של אדונו. מוצרט, שעשה את ימיו הראשונים כמוזיקאי המתפרנס מעבודתו בין המשרתים, הכיר לעמיתיו תודה בכל יצירותיו. הוא העניק למשרתים תפקידים שווי ערך ולעתים תפקידים טובים יותר מאשר לבני האצולה. זו הייתה דרכו המתוחכמת לדבר על שוויון בני מעמדות, שוויון בין מינים. באופרה הזאת הוא מעניק לאציל את רגעיו היפים ביותר כאשר הוא על הבמה בדמות משרתו. את לפורלו שר וגילם  מאוריציו מוּרָרוֹ, שהיה שחקן יותר מזמר, והיה רחוק מלמצות את לוח הצבעים הרחב שמוצרט מספק לו. 

אנה סמואיל, בתפקיד דונה אנה, התפקיד הרציני ביותר באופרה, הייתה קרה נוקשה ובעיקר מחוץ לדמות. האריָה הגדולה שלה היא רגע הגילוי ש"מי שאנס אותה והרג את אביה בדו-קרב אינו אלא דון ג`ובני, אציל כמוה שאינו מוכן ללכת בתלם ולשמור על הקוד האתי המחייב אותו". האריה הזאת, היא משאת נפש של זמרות. הטקסט מתחלק בין הרצ`יטטיבי-דרמטי למוזיקלי מרטיט. יש כאן די עומק פסיכולוגי, יש כאן חלק שהוא סיפור במהותו, (מה היה אז בחדר) וחלק מחליטני ונמרץ  (אתה, אתה, - היא אומרת לבן זוגה – לך בכוחך זה ונקום את דם אבי המת). אניה סמואיל  עברה ליד האריה, ככה זה נשמע, היו לה רגעים יפים אבל תחושה שהיא היא אנה? לא יצא.
 
ניקולה אוּליביירי, הוא דון ג`ובני ושוב אין מה להגיד עליו, שר בסדר, אבל רחוק מלהיות מעניין, אפילו את שיר היין, האריה גדולה שלו הוא החמיץ. מריה לואיג`י בּוֹרזי בתפקיד אלווירה, היא זמרת עם נטייה לצווחנות שרוסנה רק במערכה השנייה ויש כאן פוטנציאל שאולי יתגלה בעתיד. צרלינה העומדת להינשא לבחיר ליבה מזטו עד שמגיע הדון ומשבש את תכניותיהם.
 
חן רייס (היא שלנו, שלנו), הייתה טובה ויותר מזה, קלילה ונעימה, תמימה ונשית. טוב שהיא הייתה שם. לדמיטרי קורצ`ק בתפקיד דון אוטביו היה רגע אחד של חסד באריה "למען שלומה" (של דונה אנה)  הוא התגלה במיטבו. אבל רק שם.  בעל הקול הטוב בערב זה היה מרקו ספוטי בתפקיד אביה של אנה שנהרג בדו-קרב בתחילת האופרה וחוזר כפסל של עצמו בתחילת המערכה השנייה ובהמשכה. זמר בעל קול בס משכנע. אבל שניים טובים אינם מותירים הרבה סיבות לחגוג. האנסמבל הקולי החדש בתפקיד המקהלה שאינו מן הגדולים שמוצרט חיבר, היה פונקציונלי.  בסך הכל אם זה מה שיש לפילהרמונית ולמנהלה המוזיקלי להציע ליצירה החשובה הזאת אז מה שלנו יש לומר זה "חבל מאד".
 
התזמורת הפילהרמונית הישראלית: "דון ג`ובני" מאת מוצרט, אופרה בביצוע קונצרטי בהשתתפות סולנים והאנסמבל הקולי החדש. מנצח: זובין מהטה. 27 בינואר 2009, היכל התרבות תל-אביב.