קוביית חלל
 
לרגל 100 שנותיה של העיר העברית הראשונה, קברניטי העיר ממתגים אותה מחדש לא רק כ"עיר ללא הפסקה", אלא גם כבירת תרבות בינלאומית העומדת בסטנדרטים הגבוהים של בירות תרבות אחרות באירופה. אחד האירועים הבולטים שייפתחו וילוו את "קונטמפו", הפסטיבל הבינלאומי של תל-אביב למוזיקה עכשווית ווידאו ארט, הוא יוזמה משותפת של עיריית תל-אביב ומוזיאון תל-אביב לאמנות שחברו יחדיו, להציג לקהל הישראלי את מיטב אמנות הווידאו האירופאית מהעשור האחרון בתערוכה "קולות ומראות". התערוכה, שנתרמה לעיר לרגל חגיגות ה-100 על ידי האיחוד האירופי, תיפתח ביום שישי הקרוב במוזיאון תל-אביב ותוצג שם כחודש.
 
התערוכה מציגה 21 עבודות וידאו של אמני הווידיאו מאירופה, ואצרו אותה אנג`לו ג`יואה ומריה רוזה סוסאי, האיטלקים, שמנגישים לצופה הישראלי את אמנות הווידאו ארט. לדברי המארגנים הווידאו ארט היא אמנות צעירה בת 50 שנה, שלא זכתה להיקרא האמנות השמינית וניכר כי היא עדיין מתקבלת בחשדנות מה בקרב שוחרי האמנות. האתגר של האוצרים היה ליצור מכנה משותף בין העבודות, מעבר למצוינות ולאיכות של העבודות.
 
לצורך התערוכה בנתה קבוצת טוקאן במוזיאון חללים שונים בתוך קוביית חלל מחולקת לחללים קטנים שהותאמו לעבודות, המעוצבים בקו נקי כבמעין מבוך מסקרן. עיצוב החלל מייצר סקציות שונות בהתאם לחלוקה שהאוצרת מריה רוזה סוסאי מציעה ובהתאם לעבודות, שזוכות לביטוי הדגשים של כל עבודה – גודל מסך, סאונד ותאורה ומאפשרות ביטוי מקסימלי למייצבי וידאו, להקרנות הווידאו ולפסלי ווידאו.
 
התערוכה מפשטת עבור קהל הצופים את הגישה לאמנות הווידאו ארט, בהסתמך על מחקרה של האוצרת סוסאי, המציעה קונספט חלוקה לתתי נושאים בהם עוסקים אמני הווידאו ארט – נוף, טקסים, ציטוטים, זיכרון הגוף, עירוב חושים והלך רוח.
 
"בציבור יש חשדנות כלפי וידאו ארט"
 
"העבודה על התערוכה התחילה מבחירת האמנים", אומרת סוסאי במהלך סיור שנערך בחלל התערוכה, "האתגר היה להציג את הטובים ביותר וניתן למצוא בתערוכה אמנים ותיקים לצד אמנים צעירים מאוד, אך מבטיחים בסצנה הבינלאומית".
 
באחת העבודות הפואטיות בתערוכה, תחת הקטגוריה "ריטואלים", מציג האמן הבלגי הצעיר, דיויד קלרייבוט, את העבודה Sections of a Happy Moment, מצגת סטילס בשחור-לבן מלווה במוזיקה מתקתקה. העבודה מורכבת מכ- 50,000 צילומי סטודיו שבהם מוצג מעין טקס משפחתי של משחק כדור בין בני משפחה סיניים, אב וילדים, ש"הולבשו" לתוך נוף אורבני של חצר פרויקט דיור ציבורי משנות ה- 60 שהאמן שיפץ באמצעות עבודת מחשב, על מנת לקרבם לדוגמה המקורית שראה בצילומי ארכיון של המבנים. תוך עיוות הזמן וריבוי זוויות הצילום של אותם רגעי אושר, העבודה מקבלת נופך מלנכולי ונוסטלגי.
 
"בציבור יש חשדנות כלפי וידאו ארט", משתפת סוסאי על אחת המשימות שהוצבו כמטרה לפוגג, "רוב הציבור אינו מכיר במעמד הנכבד של אמנות הווידאו מכיוון ואנשים חשופים לאימג`ים כל הזמן.  מקורם של חלק מהדימויים בעבודות וידאו ארט הם מהמדיה (טלוויזיה, פרסומות וכו`) ולכן היא אינה נחשבת לאמנות קלאסית. אחד ההיבטים של התערוכה הוא משימה חינוכית, לקרב את הקהל לאמנות זו".
 
עבודה אחרת, Body of Glass after Caravaggio, של האמן וינס בריפה ממלטה, שואבת השראה מהצייר קארווגי`ו. בריפה מאמץ את האור הדרמטי בציוריו של קארווגי`ו כדי להמחיש את השבריריות, הזמניות והפיזיות של הגוף האנושי על ידי כוריאוגרפיה של המצלמה וסאונד של מחיאות כפיים קצביות, נקישות אצבע ולשון, קולות שנוצרים מהמגע של הבשר עצמו. הגוף האנושי נראה בתקריבים בלבד, כל פעם חלק אחר, לדברי האמן "כבמפגן ראווה". העבודה מבטאת את אחד הניגודים של מדיום הווידאו ארט אשר מצד אחד מתאר את האישי והאינטימי ומצד שני מייצרת מרחק ותחושת ניתוק אצל הצופה.
 
במקרה זה בחרה האוצרת לשייך את עבודתו של בריפה, צייר ופסל שהחל לעבוד עם ווידאו בתחילת שנות ה-90, לקטגוריית "זיכרון הגוף", אם כי ניתן לראות בה גם חלק מקטגוריית הציטוטים. "החלוקה לקטגוריות היא הצעה כיצד ניתן לראות את אמנות הווידאו, אך זו רק אפשרות, הקהל יכול לחשוב בכוחות עצמו", אומרת סוסאי שהיא מבקרת אומנות ואוצרת במוזיאונים לאמנות עכשווית בסיביליה ובסרדניה, "החלוקה היא הצעה לביטויים שהאמנים נותנים להם דימוי דרך האמצעים הטכניים ששפת הווידאו מאפשרת. העיסוק בגוף, הוא חזרה למקורות הווידאו, למורשת שבה הדימוי של הגוף הוא חומרי".
 
אחת העבודות המרשימות בתערוכה היא עבודתו של האמן ההולנדי גואידו ואן דר וורבNUMMER  ACHT  –everything is going to be alright)). האמן מציג נוף פתוח של ים קפוא ואינסופי בקוטב הצפוני, שאותו מבקעת מפלסת קרח עצומת ממדים כשהוא צועד לידה. הסכנה להידרס על ידה או להיקבר תחת הקרח מציגה את המוטיב הרומנטי של דמות בודדה בחיפושה אחר הנעלה, מוטיב חוזר בעבודותיו העוסקות בבדידות, ניכור ועצבות בשילוב עם הומור אבסורדי.
 
העבודה, שמדגישה את אפסיותו של האדם מול מימדי הטבע , מאזכרת את הזרם הרומנטי באמנות המאה ה- 19 (קספר דוד פרידריך, דלקרואה). תחת הקטגוריה נוף, העבודה ועבודות נוספות בתערוכה מציגות התייחסות שונה לנוף, שבעיקר מיוצג כיום באמנות ב"תמת הפארקים", לפיה הנוף הטבעי נעלם ולמעשה אינו קיים.
 
בקטגוריה "סינתיזה", העבודה FELD מציעה מבט מופשט לחלוטין של האמנים האוסטרים קורט הנטשלאגר ואולף לנגהיינריך, צמד ה-"Granular Synthesis". העבודה מציבה את הצופה במצב קיצוני, כאשר הם "נוגעים" בו עם מכונת הרגשות האלקטרונית, שמהממת את הצופה  על ידי שימוש מאסיבי בתאורה ובתדרים תת-קוליים. סינתיזה על פי הגדרתה של סוסאי, הוא קשר בין צלילים אלקטרוניים לדימויים מופשטים, היוצרים עולם היפנוטי שמאפשר לצופה לשוטט במחשבתו באופן חופשי מבלי להיות כבול לחלל ולזמן.
 
נגד האמריקנזיציה

התערוכה והפסטיבל נערכים בחסות עיריית תל-אביב, וביוזמתו של אביגדור לוין, מנהל אגף תרבות ואמנות בעירייה. לדברי לוין, אין בעולם עוד פסטיבל שמשלב אמנויות ויזואליות ומוזיקה, והכוונה היא כי לאחר חגיגות ה- 100 הוא יהפוך למסורת – לפסטיבל בינלאומי דו-שנתי.לפסטיבל שותפים רבים וביניהם משלחת הנציבות האירופית למדינת ישראל, מחלקת המוזיקה במינהל התרבות משרד המדע התרבות והספורט; מפעל הפיס - המועצה לתרבות ואמנות; מכון גתה; המכון האיטלקי לתרבות; המכון לתרבות צרפת; המועצה הבריטית לתרבות והמכון הרומני לתרבות.
 
לדברי מרדכי עומר, מנכ"ל מוזיאון תל-אביב, בניגוד לאלמנט הדומיננטי השולט בתרבות הישראלית – של אמריקניזציה, התערוכה הזו מעמידה את ישראל כחלק מהבירות האירופאיות. "אנחנו תחת ההגדרה של אגן הים התיכון ולמעשה הרבה יותר קרובים למסורת של התרבות האירופאית, שאנחנו כישראלים, חלק בלתי נפרד ממנה", הצהיר.
 
"קולות ומראות" מפגישה את הקהל הישראלי עם המציאויות הסוציו-תרבותיות השונות והמורכבות של מדינות אירופה ועורך לו היכרות איתן. התערוכה מעבירה עולמות שונים באמצעות הדימויים החזותיים והמוזיקה - שתי שפות אוניברסליות שלדברי רוברט ראהק, נספח תרבות צ`כיה, נשיאת האיחוד האירופאי התורנית: "עשויים להוות גשר בין עמים ולעזור גם כאן, לייצר ערכים משותפים".
 
פסטיבל קונטמפו יתקיים במהלך ארבעה סופי שבוע בתאריכים 28-6  בפברואר 2009 במספר מוקדים: מוזיאון תל-אביב, מרכז עינב, התיבה ביפו, מועדונים כליף ולבונטין 7, תיאטרון תמונע ומרכז פליציה בלומנטל למוזיקה.