אבטיפוס של דור
 
"משהו נורא קרה לו ליואל./ הוא ראה משהו,/ הוא ראה, אבל הוא לא היה בטוח./ משהו נורא קרה לו ליואל./ הוא חשב שהוא נלחם בצד של הטובים./ הוא חשב – עד שהתחיל הקרב.// יואל, מה תעשה עכשיו?/ מה יהיה עליך, מה יהיה?/ יואל, מה תעשה עכשיו?/ איך תחזור שנתך לעיניך היפות?" ("בצד של הטובים")
 
בין הכותבים והכותבות  שתמצאו בגיליון החדש של כתב העת לספרות "הו!" (הוצ` אחוזת בית), תוכלו למצוא גם את רונה קינן, שמפרסמת בכתב העת מבחר משיריה החדשים, שירים מולחנים מתוך אלבומה החדש שנמצא בשלבי עבודה אחרונים. השירים מספרים את סיפורו של יואל, דמות בדויה המבוססת חלקית על דמותו של אביה, עמוס קינן, במעין ניסיון שלה לפענח דרך הסיפור האישי גם את הסיפור הכללי של הישראליות, של החלום ושל שיבושו.
 
"מדובר בחומרים שאני עובדת עליהם פחות או יותר כמה חודשים אחרי שיצא האלבום הקודם", מספרת קינן. "אני קצת שבעה מההתעסקות הקדחתנית שלי במערכות יחסים שהשתבשו, והתחלתי ניסיון שהבסיס שלו היה מעין להקה שניסיתי להקים עם נועם ענבר, סולן הבילויים, שנכנס באותה תקופה חזק לעניין היידיש. ניסינו להקים הרכב שיעסוק גם ביידיש וגם בחומרים חדשים שנכתוב בעברית, התחלנו לעבוד, אני למדתי קצת שירים ביידיש, ועשינו מין סדנת כתיבה כזאת. הוא כתב, אני כתבתי, הוא נתן לי הערות, ומשהו בכל האינטראקציה הזאת שהיה מאוד שונה ממה שהתרגלתי אליו, פתח לי במוח ערוץ חדש. ההרכב הזה התמוסס כשנועם מצא את `אוי דיוויז`ן`, שזאת להקה שבאמת עושה יידיש, ומה שקרה בסוף זה שאני התחלתי לכתוב שירים מסוג קצת אחר".
 
מה זאת אומרת סוג קצת אחר?
 
"ניסיתי לכתוב על דמות. את השיר הראשון כתבתי על איש בסוף החיים שלו, מין חולה געגועים כזה לאישה שנעדרת כבר הרבה זמן. כתבתי את השיר הזה ואז עוד אחד ועוד אחד, ואמרתי שאני אעשה מין טרילוגיה כזאת על אדם בזקנתו. לאט לאט, מכל מיני שיחות שהיו לי עם אנשים, חשבתי לפתח את זה ליותר מרק סיפור על אדם זקן, ולהבין מי האדם הזה, מאיפה הוא בא, מה היו החלומות שלו, מה היו האכזבות שלו, וככל שהמשכתי לכתוב גיליתי שאני כותבת בעצם על אבא שלי. רציתי שזה יהיה מין אבטיפוס כזה של מישהו מהדור שלו, שהיה במחתרות, ולחם ב-48, ועבר חיים שלמים וראה איך המדינה עושה מין תהליך של ספירלה שנוסעת כלפי מטה. רציתי לשמור על זה קצת רחוק ממנו, אבל איך שלא סובבתי את זה זה התקרב בחזרה, וככה יצאו שירים ליואל".
 
למה דווקא יואל?
 
"רציתי שם פלמחניקי, למרות שאבא שלי היה בלח"י, שם ישראלי מאוד, שהמקורות שלו בתנ"ך. אני לא מכירה המון יואלים, יש את יואל הופמן כאיזה דמות שאני מעריצה, ולבעל הבית שלי פה קוראים יואל, אבל זה פשוט השם הראשון שנזרק לי לראש אחרי צביקה..."

"האלבום שלי משיק לספר של אמא שלי"
 
ניזונת מסיפורים ששמעת מאבא שלך?
 
"כן ולא. אמא שלי הייתה בדיוק בשיא העבודה על הספר שהיא כתבה על אבא שלי (ספרה של נורית גרץ על עמוס קינן, "על דעת עצמו" יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד - ט. ג), הסיפורים הסתובבו בבית והגיעו מהתחקיר שהיא עשתה. אבא שלי בתקופה הזאת כבר היה מזמן במצב לא כל כך צלול כך שאי אפשר היה לדבר איתו, וזו הייתה בעצם הדרך היחידה לתקשר עם העבר שלך באיזשהו אופן".
 
ובתקופה שבה הוא היה יותר צלול, כשהיית קטנה יותר, כן היה דיאלוג כזה ביניכם? כשיכולתם לדבר דיברתם?
 
"אמא שלי כן, אני פחות. אבא שלי היה אדם שמספר סיפורים. היו לו סיפורים מכוננים כאלה, ואלה פחות הסיפורים שנכנסו לספר ולאלבום שלי. הסיפורים שנכנסו הם אלה שהוא לא סיפר ואמא שלי חיפשה במשך השנים שבהן היא עבדה על הספר. במובן הזה האלבום שלי הוא פרויקט משיק לספר. יש שם פחות או יותר כמה סיפורים מאוד דומים וכמה דברים שהרשיתי לעצמי להכניס, חלקם דברים שאפילו לא מסתדרים מבחינה היסטורית, כמו שיר על יואל הילד שהולך לבית סבא וסבתא שהם ניצולי שואה שגרים בבית אפור ותל אביבי, דברים שלא מסתדרים היסטורית אבל שלא רציתי לוותר עליהם".
 
והשירים האלה הובילו אותך באמת לראשונה להשתתפות בכתב עת ספרותי
 
"דורי מנור, עורך כתב העת, היה בעצם אחד האנשים הראשונים שהראיתי להם את הטקסטים כדי לקבל חוות דעת. הוא נתן לי כמה הערות שמאוד עזרו לי, ובמשך הזמן יצא לי להתלבט איתו הרבה ולדבר איתו. הוא גם היה, יחד עם מושיק סקאל, איש מערכת כתב העת, במעין הופעה חצי סודית של הדבר הזה שעשיתי בג`וז ולוז, בפעם האחרונה נפגשתי איתו כדי לעבור על העברית ולוודא שאין לי טעויות, ויום אחרי זה הוא התקשר אלי ואמר שהוא רוצה להכניס את השירים לגיליון החדש של `הו!`, וככה יצא שלראשונה פרסמתי קודם כל טקסטים שמנותקים מהלחן. עשיתי את זה פעם אחת עם שיר אחד באיזה פרויקט של `טיים אאוט`, אבל זו פעם ראשונה שאני עושה את זה במסגרת כזאת, והם אפילו שמו את אחד השירים על הכריכה האחורית, שזה היה לי כבוד מאוד גדול לראות את זה. באופן כללי זה דבר אדיר הכתב עת הזה. הוא מרתק, ומפתיע לגלות שלמרות כל ההספדים, כשאתה עושה משהו טוב כמו להוציא כתב עת כזה, זה מעורר תסיסה מאוד רצינית. אני מקבלת תגובות על השירים מכל מיני מקומות מאוד קיצוניים".
 
איך הפך כל התהליך הזה של כתיבה באמת שונה מהדרך ה"רגילה" לכתוב שירי אלבום, לתקליט הבא שלך?
 
"ברגע שסיימתי את הכתיבה התחלתי לעבוד עם יוני סילבר, אחד האנשים הכי מוכשרים שאני מכירה, מולטי אינסטרומנטליסט שמנגן על כל כלי אפשרי, הוא ניגן קצת עם הבילויים, כתב עיבודים לשלומי שבן, אנחנו מסתובבים באותם אזורים והוא חבר טוב, ואז צללנו לעבודה ממושכת ומאוד טובה, בשלב מאוחר יותר צרפנו את אסף תלמודי כמפיק, ונהיינו מין שלישייה כזאת. תלמודי מפיק ויוני מעבד, וזה אלבום מאוד מתוזמר. לא מתוזמר פומפוזי, אלא מאוד אולד סקול. קצת מחזיר לאווירה של עיבודים של מוזיקה ישראלית בשנות השבעים. דברים מאוד קולנועיים. זה לא עיבודים מהסוג שמביאים סקציה של כנרים. יוני מנגן את כל הכלים בתקליט במין תזמורת של איש אחד. יש לי עוד שני סשנים של שירה, אנחנו בשלבים אחרונים של תיקונים ועריכות, אבל בעיקרון האלבום גמור. שלושה עשר שירים של פרויקט שאני מאוד גאה בו. לא יודעת בדיוק איך הוא יתקבל, אבל היה לי מאוד חשוב לעשות אותו".
 
"אבא שלי חי חלום שהשתבש"
 
מה פתח אצלך רגשית הדיאלוג העקיף הזה עם אבא שלך?
 
"אני עדיין לא יודעת מה זה פתח אצלי. אני יודעת שזה דבר שהתעורר בבת אחת כסוג של צורך. אני לא יודעת אם זה רצון שלי לדבר איתו, זה יותר צורך לעשות לו איזה סוג של מחווה, גם אם הוא לא יודע את זה. היחסים עם כל אבא הם דבר מורכב. במקרה של אבא שלי, הוא מין דמות, בשביל כולנו, ואיכשהו, ההתעסקות איתו לא פוסקת. יש איזה צורך לפענח, יש משהו לא מפוצח בדמות הזאת, שגם אמא שלי וגם אני בחרנו להתעסק איתה".
 
גם כבתו הוא נשאר עבורך עדיין דמות לא מפוענחת?
 
"בעיקר כבת שלו.  ברור שהיסודות הם אישיים, אבל מעבר לצורך האישי, היה במקרה שלי גם צורך להבין משהו – אולי זה לא נשמע אמין אבל זה אמיתי – להבין משהו על הישראליות ועל המקום שאני חיה בו דרך זה. כי מבחינתי אבא שלי הוא זן נכחד של ישראלי, והוא חי חלום שהשתבש, ואני חיה מול השיבוש הזה".
 
ומה הבנת דרך אותה התעסקות?
 
"זה מאוד מורכב, אבל לאנשים האלה היה גם איזה חטא קדמון פה עם הערבים, שאיך שלא מסובבים אותו אנחנו משלמים עליו, והאוטופיה הזאת, הנאיביות שלהם, והסיפור שלהם, שגם הוא טרגי, כי הם רצו משהו, הם נלחמו, הם חזרו מ-48` כדי לראות מדינה שהופכת למערכת ביורוקרטית רחוקה מאוד ממה שהם לחמו בשבילו, זה סיפור רב רבדים. אני לא מתיימרת להיות היסטוריונית, אבל ניסיתי איכשהו לגעת גם בתמימות וגם בתחושות האוטופיות שהיו להם, וגם בשבר".
 
אם היית את חיה באותה תקופה, מי לדעתך היית?
 
"אני מניחה שגם אני הייתי לוחמת. לא יודעת אם הייתי הולכת ללח"י, אבל בטח הייתי פלמחניקית עם שתי צמות וחצאית..."