בין שדרות לירושלים

את הצד המואר קשה לראות/ יותר מדי מילים שמסתירות/ ביני לבינך בינו לבינה/ אנחנו הר ומישור ובכי ושמחה/ למרות הכל נדלק עלינו אור/ השמיים בכחול עולם מלא וטוב" ("הצד המואר (למרות הכל)", מילים ולחן: מיכה ביטון)
 
המופע החדש של מיכה ביטון, "הצד המואר", מביא, כשמו של המופע והאלבום שקדם לו, את ההווה האופטימי של ביטון, תחנה מוארת שאליה הגיע לאחר חוויות מעצבות לא קלות, במסגרתן שימש גם כהשראה לסדרת ספריה של גלילה רון פדר, "אל עצמי".  מי שידע יתמות מאב בגיל צעיר, משפחה אומנת, וחיים לא קלים בימיה הקשים של שדרות, הפך למוזיקאי בעל שלושה אלבומים - אלבום ראשון שאת כל שיריו כתב כסולן להקת "טאנארא", ושני אלבומי סולו שהשני שבהם, "הצד המואר", יצא בחודשים האחרונים -  שאת שיריהם תוכלו לשמוע הערב בבית הקונפדרציה שבירושלים.
 
"הכתיבה שלי היא כתיבה מאוד אישית, שנובעת בעיקר מהחוויות שלי בעבר ומהתחנות שעברתי בדרך", מספר ביטון (45) , "והתחנות האלה נמצאות גם בשלושת האלבומים מהם מורכב המופע, האלבום של `טאנארא`, `נוסע בזמן` ו`הצד המואר`. דווקא `הצד המואר` מייצג יותר את החיים הנוכחיים שלי".
 
"נולדתי בשדרות. כשאתה חי במקום כמו שדרות של אותם ימים, שנות הששים והשבעים, כשאנחנו מדברים על תקופה שהיא לגמרי לא תקשורתית, אין בה שום מידע אינטרנטי, או טלוויזיה, אתה חי בסוג של פרובינציה אמיתית, רחוק מכל העולם הגדול.
 
בגיל עשר כשאבא שלי נפטר עברתי למשפחה אומנת בירושלים וירושלים הייתה העולם הגדול, ואפילו יותר מזה. היא סימלה קדושה, היא סימלה כמיהה, כי ההורים שלי עלו ממרוקו ורצו לבוא לירושלים, אבל שלחו אותם למעברה בדרום וכך הם התחילו את חייהם. אז ירושלים כל כך נבדלה משדרות, שהייתה בזמנו עיירת פיתוח מאוד קטנה ומשפחתית.  בשדרות אני ילד חמישי בין עשרה ילדים שחיים בחדר אחד, ובירושלים יש לי חדר פרטי בווילה, בשכונת יוקרה, והשפה שונה, התרבות.  גלילה צברית, פולנייה ייקית, סופרת, השפה היא בין הדברים החשובים ביותר בסדר העדיפויות, איך אתה מדבר, הלכות, נימוסים, בזמן שבשדרות הכל מתערבב, עברית, מרוקאית, צרפתית, הכל שם בעצם זה עדיין של עולים חדשים, ובכל פרמטר שאת יכולה להעלות על הדעת השוני גדול מאוד. מצבע ועד גוון, תרבות, מנטליות, ריחות, מאכלים, הכל קצוות".
 
ומה זה עשה אותך, מבולבל או מגובש?
 
"אוהו, כמה מבולבל... בשנים הרכות האלה של עשר עד ארבע עשרה היו המון התביישויות ובעיטות לכיוון כל מה שהכרתי לפני כן, למרות שבהתחלה ברחתי מירושלים ורציתי לחזור הביתה, למוכר, לבטוח, לאחים שלי, אף על פי שטובת העניין הייתה שאני אגיע למקום שבו יוכלו לתת לי חינוך כמו שצריך, כי אמא שלי איבדה את אבא שלי כשהייתה בת עשרים ושבע, ונשארה עם עשרה ילדים מגיל שנה ועד ארבע עשרה ובגיל תשע כבר נחשבתי לגדול שיכול לדאוג לעצמו.
 
"כבר  מגיל חמש אבא שלי גילה את המוזיקליות שלי ופיתח את זה, בזכותו עליתי על במות, אמנם באירועים משפחתיים, אבל הייתי ממש בן טיפוחיו, וכשהוא נפטר הרגשתי שהעולם שלי הלך איתו, ואיבדתי עניין בכל דבר. הרגשתי שאין בשביל מי ואין בשביל מה, ובמקום ללכת לבית ספר הסתובבתי בשדות, ואמא שלי מאוד חששה שלא יהיה מי שישים לב ושאני עלול לגמרי לאבד את הדרך. גלילה זה היה סוג כזה של לקבל ממש בית ותשומת לב".
 
ובכל זאת, אחרי הנערות, לאיזה אדם זה הפך אותך היום?
 
"אם בתקופה של הנעורים הקטע של הזהות היה מאוד מבולבל ולא לגמרי ידעתי מי אני, לקח לי זמן להתגבש ולהיות שלם ולאהוב את כל מה שבלבל אותי פעם ושהרגשתי שהוא דפוק בחיים שלי, ולהבין שכל סך החוויות
הקשות, הלא נעימות, הטרגיות, הן מה שמרכיב אותי, והיום אני בתקופה של הצד המואר.  כל מה שעברתי זה כדי להגיע לנקודות האור האלה. בתוך המקומות החשוכים והקשים האלה יש את נקודות האור שצריך למצוא ולהיצמד אליהן ואלה הנקודות שמרכיבות את הצד המואר, והאלבום הזה הוא הצד האופטימי שאני מתעקש עליו ומעביר אותו הלאה, גם במופע האחר שלי, מופע היחיד `בין שדרות לירושלים`, שבו אני מגולל את סיפור חיי ושר את שיריי". 
המוזיקה כגלגל הצלה

איפה אתה חי היום?
 
"היום אני בנתיב העשרה, צמוד לשדרות, ממש צמוד לגבול עזה. שדרות זה מערבית לנו, משהו כמו שבע דקות נסיעה".
 
 
מינפת את החוויות שעברת לכלי שיכול לעזור גם לילדים אחרים שנמצאים במצבים לא רחוקים מהמצב שאתה הכרת כילד, כשהקמת לפני מספר שנים את המרכז לאמנויות הבמה בשדרות
 
"אני חושב שלצד ההשגחה העליונה שאתה מרגיש לפעמים בחייך, יש את המשהו הזה שהוא תמיד קיים אבל לא ידעת שזה היה סוג של גלגל הצלה שהיה צמוד אליך כל הזמן, והיית רק צריך להוריד את הראש, להסתכל על המותניים, ולראות שזה תמיד היה שם, וזה המוזיקה, שהייתה איתי מגיל חמש, מקטנות.
 
"בחיים אתה שר, ואתה תמיד עם גיטרה, ואתה לא יודע שזה בעצם חלק מהחיים שלך, ואחר כך בכלל המקצוע שלך, כשאתה כבר מעיז להגיד לעצמך `זה המקצוע שלי`, וכל אותן שנים זה בעצם היה גלגל ההצלה, כלי הביטוי שלי כשהיה לי נורא קשה לתקשר עם אנשים. כשהייתי פותח את הפה ומנגן הלבבות היו נפתחים, וזה עזר לי כשעברתי ממקום למקום, כי אחרי ירושלים עוד עברתי לקיבוץ, ואחר כך חייתי על חוף הים עוד איזה שנה, ואחרי הצבא נדדתי ועברתי כמעט חצי מדינה בחיפוש שלי אחרי זהות ואחרי מקום קבע, וחשבתי שכשאני אמצע מקום פיזי ייפתרו כל הבעיות, אבל החיפוש הלך ונהיה פנימי יותר, וככל שהתבגרתי הבנתי שהמוזיקה זה חלק מאוד חשוב בחיי, ושזה תמיד היה שם, גם במקומות הכי אפורים והכי קשים שעברתי.
 
"אחרי שהתחתנתי, שגם זה משהו שלא האמנתי שיקרה לי אי פעם, ואחרי שסיימתי את `בית צבי`, הרגשתי שאני כבר לא יכול עם הגעגוע שהלך והציף אותי לדרום, הביתה, לאמא, אז חזרתי לשדרות, כשאמנם כתבתי ושרתי והופעתי כל הזמן, אבל עדיין לא ידעתי שהמוזיקה תהפוך למקצוע שלי. דווקא קובי אוז הזמין אותי לעשות את המוזיקה להצגה שהוא כתב וביים, ובאתי לעשות את המוזיקה. ואז הוא עזב לתל אביב, בשנת תשעים, ומנהלת בית הספר בשדרות שאלה אותי אם הייתי רוצה לבוא וללמד תיאטרון ומוזיקה בבית הספר.
 
"בחיים שלי לא לימדתי, אבל היא שכנעה אותי שכדאי, בהתחלה זה היה ממש קטסטרופה, אבל אחר כך הבנתי פתאום עד כמה הייתי רוצה מישהו כמוני בתור ילד, עם היד המכוונת שלא הייתה בשדרות ובשום מקום בחיי, בצורה ממסדית. מישהו שיודע אקורדים, שיודע משהו שקשור לאמנות, ופתאום נסחפתי עם זה, משנה לשנה. כל פעם אמרתי שאני אעשה את זה עד הרגע שהאלבום שלי ייצא, ופתאום כל שנה זה הולך ונהיה יותר ויותר מוצלח, ולצד זה עשיתי את `טאנארא`, בשנת 97, ובזמן שהשירים התנגנו ברדיו ואנחנו הופענו בארץ, הבנתי שיש בקטע של ללמד מוזיקה ותיאטרון בשדרות משהו שיש בו כל כך הרבה נתינה שקשה לי לוותר על זה, כי הנתינה הזאת היא הקבלה הכי גדולה שיכולתי לבקש לעצמי. כל כך מילא אותי לעשות את זה דווקא בשדרות, במקום שגדלתי בו, וסובל מכל כך הרבה חסכים, וזה הפך להיות משהו מאוד אובססיבי אצלי. בהתחלה לימדתי בכיתות בבתי ספר, ואמרתי, אם זה קורה ככה בחוסר האמצעים האלה, אז מה אם באמת נקים מקום שיהיו בו אמצעים והכל יהיה תחת הכותרת של אמנויות הבמה וילדים יבואו רק לזה? האובססיה גברה, הממסד לא ממש הרים את הכפפה, ולקח עשר שנים מהרגע שהחלום נרקם אצלי ועד שהמרכז הוקם".
 
אתה עדיין חלק מאותו מרכז?
 
"המקום נפלא, במשך חמש שנים הייתי המנהל האמנותי, והחלטתי שהשנה אני רוצה קצת זמן לדברים שלי. אני חושב שהקמתי מפעל נפלא בשדרות ואני משאיר לבאים אחריי יופי של מקום, אני עדיין קשור כמובן לכל מה שקורה שם, אבל החלטתי ללכת קדימה עם המוזיקה שלי, ולהתמקד בשנים הקרובות רק בה, עם המופע ועם האלבום שיצא, ועכשיו אני כבר בהילוך ממש גבוה בדרך לאלבום הבא".
 
כל זה מוביל אותנו היישר למופע של הערב
 
"לקחתי את השירים משלושת האלבומים ונתתי להם עטיפה אקוסטית, אין שם לא חשמליות ולא תופים, החלטתי להבליט את השירים כמו שהם נולדו, בעטיפה יותר מינימליסטית, יותר מקשטת, ופחות מובילה וכוחנית. בכל ההופעות שלי עד היום הרוק, הריתם סקשן, גיטרה בס תופים, מאוד הוביל. עכשיו לקחתי כלי הקשה, קלידים, כלי נשיפה, בס וגיטרה אקוסטית, וזה הפורמט. המוזיקה שלי היא מוזיקת רוק שמתובלת באתניות מזרחית מהבית, והעיבודים הפעם עוטפים ברכות את השירים ונותנים להם הרבה נשימה, הרבה אווריריות, אין איזה קצב שמוביל אותם, הם נישאים על גבי רוח של צלילים ולא על גבי קצב, ומאפשרים למילים להגיע אליך".
 
מיכה ביטון , "הצד המואר" יופיע היום, 12 בפברואר 2009 ב-20:30  בבית הקונפדרציה בירושלים. על  הבמה:  מיכה ביטון  - שירה ואקוסטית, יוני שרון - כלי הקשה, אוריאל ויינברגר - כלי נשיפה, נתנאל סיטון - בס.