חג לפיוט

עוד לפני שאתה מתיישב במושב שבאולם, חיבור יצירתו של הנרי פרסל ובנג`מין בריטן בקונצרט אחד הוא נכון ויוצר הקשבה מרתקת. למעשה מדובר בשני המלחינים האנגליים הגדולים בהיסטוריה האנגלית.
 
בין הנרי פרסל איש המאה השבע עשרה ועד לבנג`מין בריטן איש המאה העשרים, לא הצמיחה אנגליה מלחיני ענק. המלחינים היחידים המשמעותיים באנגליה היו שני גרמנים - הנדל ומנדלסון שהסתפק בביקורים חוזרים ונשנים.
 
הסרנדה לטנור קרן ותזמורת כלי קשת היא מחווה של בריטן למשוררים בן ג`ונסון, קיטס, בלייק, קוטון, טניסון ואחד ששמו לא ידוע, בצרוף צלילים נדיר ומיוחד: זמר טנור וקרן יער, כשהתזמורת נותנת לשניים את כל הבמה.

רצף השירים מתאר את התפתחותו של לילה מרגע הדמדומים ועד לשינה המחזיקה את הנמים עד לאור הבוקר. בריטן שהתרשם מיכולת הפקת הצלילים של הקרן יצר מצליליה מסגרת כשהיא הכלי הפותח את היצירה בהשמעת הצלילים הטבעיים שלה (ללא שימוש בשסתומים) ועד לסופה שבה הקרנן מתרחק אל מאחורי הקלעים ומשם נשמע קול הלילה המתרחק.  נגן הקרן אלון ראובן  חולל נפלאות ביצירה, שכל ביצוע שלה ואין רבים כאלה, הוא חג לפיוט כי הקרן מזמרת כאן במתחמים בלתי שגרתיים. הטנור אוליבייה דיומה היה בעל נוכחות פחות מרשימה, קול יפה ומעודן אבל נטול דרמה במקומות רבים. 

הפתעת התכנית: דניאלה לוגסי
 
"דידו ואניאס", האופרה של הנרי פרסל, היא אירוע מיוחד בתולדות המוזיקה. הסיפור המתבסס על "אנאיד" של וירגיליוס, חומר לימודי בימיו של פרסל מתאר את מסעות הגיבור אניאס שהאלים שלחוהו אחרי הריסת טרויה לבנות את רומא. הביקור בחצרה של דידו מלכת קרתגו ונטישתה למען הגשמת מטרתו, הם פרטים זניחים. זניחים אבל לא אצל פרסל שכבר במאה השבע-עשרה מחבר אופרה על נטישתה של אישה אוהבת, הזנחתה לטובת רעיון שנראה כאשליה שמכשפות רקחוה בקדרותיהן המהבילות. אלא שהתיאור עשוי להטעות אין כאן מנגנונים תזמורתיים וקוליים אדירים. ההיפך הוא הנכון, מסורת חזקה סביב "דידו" מתייחסת ליצירה כיצירה לתלמידות בית-ספר. בין אם זה נכון בן אם לאו - אצ הסיפור הדרמטי מפיק פרסל באמצעים חסכוניים ביותר.
 
במעט הזה יש מקום לשלישיית זמרים וההפתעה בתכנית הערב היא קודם כל דניאלה לוגסי, שנמצאת בראשית דרכה, וזו ראשית מבטיחה, עידון איפוק ודרמה שמספקים הבטחה להמשך באופרות הגדולות. אלון הררי זמר הקונטרה-טנור ששר את היידעונית (המכשפה) מגחיך את הדמות במחוות של עליצות לקראת הרס תכניותיהם של בני האדם. הקלילות שבה הוא שר על נזקים עתידיים מאפשרת לשלב אותו לא רק על במת האופרה אלא גם בתכניות סאטירה. חגיגה.
 
קתרין קינג בתפקיד הראשי הייתה מרתקת והיא שהחזיקה אותנו במתח עד לסוף האופרה לאריה שהיא גם שיר נפלא, הקינה העצמית "כשאשכב באדמה". האריה (שהסופר רומן רולן כתב עליה: "האמנות באנגליה לא הצליחה ליצור ולו אריה אחת, הדומה  ל`קינת דידו`, המשתווה ליצירות המופת של האמנות האיטלקית") בוצעה במינון שנטה טיפה אל הדרמה על חשבון הפיוט אבל בסך הכל הרשים.
 
אניאס, בקולו של דיומה היה כאמור יפה ולא מרגש. את יתר תפקידי המשנה מילאו חברי אנסמבל מורן בהדרכתה של נעמי פארן ששרו היטב אבל הגזימו פה ושם בנוכחות מסיבית מדי. אבנר בירון ונגני הקאמרטה שמרו על איפוק הולם שהיה טוב לדרמה. ובתוך ההרכב ראויים לציון מיוחד נגן התיאורבו יאיר אבידור, איריס גלוברזון בצ`מבלו, מיכאל מלצר בחלילית ומוקי צור באבוב.
 
שורה אחרונה:  ביצוע שכדאי שלא להפסיד.