טווח רחב של צלילים

התחום של אמנות קול זכה לפרסומו היחסי ולהכרה בעיקר בזכות אמנית הקול ויקטוריה חנה, שהצליחה לפרוץ דרך לקהלים חדשים. אמנית הקול רות וידר מגן פעילה בתחום כבר עשרים שנה.  “KADAYIL SHABBASO” הוא שמו של אלבום שיצרה וידר מגן יחד עם המוזיקאי ונגן הקמנצ`ה ("כלי טורקי פרסי עתיק, ה"אמא" של הכינור והוויולה") מארק אליהו שבעקבותיו מעלים השנים את המופע "געגועים".
 
זהו קונצרט פרפורמנס המתבסס על מוזיקה יהודית לסוגיה, מלדינו ועד ברסלב, ומחבר מוזיקה עכשווית עם שורשים מהתפילה היהודית וממוזיקה מזרחית אמנותית שכתב אליהו. את המופע מעלים השניים בחסות קבוצת התיאטרון הירושלמי, קבוצת תיאטרון הפרינג` הוותיקה.

 "תופעת הקול מרתקת אותי מאז שאני ילדה קטנה", מספרת וידר מגן (53), "וכל פעם זה נפתח למחקר חדש ולעוד אופקים בתוך התופעה הזאת. התחלתי כשחקנית אז ההתחלה הייתה יותר דרך הנוכחות של קול על הבמה ואני חושבת שמזה בא החופש שלי לעבוד עם שירה בצורה שלא סגורה בתוך המסגרות הרגילות של המוזיקה, ומתוך חופש של ביטוי על הבמה".
 
מה בעצם ההבדל בין אמנית קול לזמרת?
 
"כאמנית קול אני עובדת עם צלילים בטווח מאוד רחב, לא בטווח הרגיל של שירה או של דיבור, ואני חוקרת את הטווח הרחב הזה בתוך שירה ובתוך מוזיקה".
 
זה אומר שהדגש הוא פחות על השיר ויותר על הפקת הצליל?
 
"אפשר להגיד, למרות שהדגש תמיד יהיה על השיר כי זו התצורה שמחזיקה את כל המחקר, אבל המחקר הפנימי הוא באותה חשיבות של השיר עצמו. התחלתי עם אמנות הקול לפני כעשרים שנה, במסגרת של קבוצת התיאטרון הירושלמי שאני אחת המקימות שלה, כשהעלנו בשנת 84 את העבודה שנקראת `מעשה ברוריה`. הייתה שם עבודה קולית שהיא הרבה הרבה מעבר למה שהיו רגילים בארץ. עבדתי עם קולות שבורים, עם טווח קול רחב מאוד מתחת לטקסט, עם הצלילים של הטקסט, זכינו עם העבודה הזאת בפרס בעכו והופענו איתה בכל העולם, ומאז העבודה האישית שלי – עדיין במסגרת קבוצת התיאטרון שבמסגרתה אני עושה את כל העבודות שלי – התחילה ללכת יותר לכיוון מסגרת של מוזיקה ופחות לעשייה תיאטרלית".
 
עדינויות של רגש
 
לפני תשע שנים הוציאה אלבום ראשון, "אין זוהר" שהתבסס בעיקר על עבודה קולית ועל חומרים מהתפילה היהודית, ולפני כחודשיים יצא כאמור “KADAYIL SHABBASO” , שיתוף הפעולה שלה ושל המוזיקאי מארק אליהו - אלבום המבוסס על יצירות מסורתיות ועל יצירה מקורית של אליהו ושל וידר מגן עצמה.
 
האלבום נפתח, כמצופה, עם צלילי קול דומיננטיים בעלי גוון תפילתי ואוריינטציה מזרחית והולך ומתפתח לניסויים קוליים שהשפעתם מגיעה ממונגוליה, טיבט, הודו ויוגוסלביה, במסע שלוקח את האוזן ממחשכי בתי הכנסת אל השמיים הפתוחים מעל הררי העולם.  "הפגישה עם מארק זאת מתנה. העבודה שלו עם האיכויות הפנימיות של הסולמות ושל הלחן של המוזיקה המזרחית האמנותית היא עבודה מאוד מאוד מעמיקה שהתחברה באופן חלומי, כך אני מרגישה, לעבודה שלי על האיכויות הפנימיות של הצליל עצמו".
 
כמי שגדלה באוסטרליה, מצאת שהחיבור למוזיקה מזרחית נוגע אצלך במקומות אחרים, פחות מוכרים לך?
 
"אני מרגישה שזה בא ממקומות ראשוניים, עתיקים יותר מהמקומות שלי באוסטרליה. זה משהו ראשוני ראשוני של האדם. המוזיקה המזרחית מביאה לי עדינויות של רגש, הבנה עדינה של צבעים של רגש. זו מוזיקה מאוד מאוד עדינה ומאוד מאובחנת".
 
ביום ראשון הקרוב (22 במרץ ) יחברו וידר מגן ומארק אליהו לדניאל יעקובסון שיצר ביחד עם נטלי דביר את עבודת הבימוי והתנועה של המופע המתבססת על אמנויות הלחימה היפניים צ`קונג וטאי-צ`י, ויעלו על בימת אולם ענבל בסוזן דלל בתל אביב את המופע "געגועים", המחולק לשלושה חלקים: געגועים, נענועים ושעשועים.
 
"`געגועים, נענועים, שעשועים` זה מושג מהקבלה ומהחסידות, שלוש דרכים להתחברות לחוויית האחדות. אחת זה דרך געגועים, כלומר דרך הלב, השנייה, נענועים, היא דרך הוויה של תנודה בין הפכים, ויברציה, חשמל, ללכת מטוב לרע, מחיים למוות, כשמה שביניהם זו הדרך להתחבר לאחד, ושעשועים זו דרך המשחק החופשי, התענוג.
 
"החלק הראשון של המופע מוקדש לשירי געגוע עם עבודה שממש עובדת חזק על הלב, ועם לחנים מסורתיים שמארק עיבד מוזיקלית, בחלק השני שמוקדש למוזיקה חדשה יותר, אנחנו עובדים על איכויות של צליל. המסגרת היא עדיין מסגרת של תפילה, אבל אני עובדת על לפרק את הצלילים, לעבוד על כל מיני איכויות, למתוח אותן עד לקצה, ומבחינת הרגש הפנימי זה עבודה על הקוטביות של הרס ויצירה, שזה משהו שמאוד מעניין אותי, הכוח שהורס מול הכוח שיוצר. החלק השלישי של המופע הוא החלק של התענוג, ההתחברות החופשית והשמחה.
 
"הבסיס של שלושת חלקי המופע הוא שירי תפילה יהודיים, אבל אנחנו לוקחים אותם מאוד רחוק, גם מבחינת ההבנה הפנימית שלהם וגם מבחינת העבודה הקולית והעיבודים. דניאל יעקובסון מתחבר אלינו על הבמה עם קלרנית, עם כלי שנקרא קדום ועם תנועה, שנותנת חיזוק למימד האנרגטי של העבודה. התנועה שלו היא לא קישוט אלא בסיס ותמיכה".
 
הופעתם עם "געגועים" גם במנזרים ביפן. איך התקבלה התפילה היהודית בבית מקדש בודהיסטי?
 
"הופענו בדרום יפן בטקס של אל הרחמים וזה היה מפגש מאוד חזק, כי זה היה להכניס את המוזיקה שלנו ואת התפילה היהודית ממש לתוך טקס של אל הרחמים. זה מצריך פתיחות מאוד גדולה משני הצדדים, אבל אני חושבת שהרווחנו משהו מדהים. זה נתן לי את ההזדמנות לשיר בתוך מקדש, שבשבילי זה אומר באיזשהו מקום להיות בבית, כי אני מרגישה שהבית של העבודה שלי נמצא בתוך מקדש, ואין לי הרבה הזדמנויות כאלה. זה היה מקדש מאוד מאוד גבוה, מאוד מוקפד, גם באסתטיקה וגם במיקוד הפנימי בתוך המקדש, והכל נשמע אחרת בתוך מקום כזה. הצלילים מקבלים מימד נוסף במקום כזה, וזה פשוט תענוג. זה כאילו הצלילים חוזרים הביתה".
 
 
המופע "געגועים" יתקיים ביום ראשון, 22 במרץ 2009 ב- 21:00 במרכז סוזן דלל בתל-אביב.