מוזיקה - מסתכלים על החיים מהמרסדס

אלבום שני למרסדס בנד שבלי לשים לב כבר חוגגת עשור (ושני אלבומים גנוזים)

רוק בסיסי

"פעם בשנה/ בערבה הבוכיה/ הם מתכנסים בכדי לקבוע/ מי נשאר/ בחלוקים עם מלמלה/ בגינונים של פמליה/ הם מסדרים לאט לאט/ את הגורל/ אחד יקום אחד יפול/ אחד ישיר אחד יצלול/ אחד ישאיר את המפתח מאחור/ ייאלץ לבחור/ (...)/ תביאו בירות הם צרחו/ עוד כמה פיתות/ יאללה מה קורה/ ואת הווליום הם הרימו/ עד בלי סוף" ("שמועה", מילים: גל תורן, לחן: גל תורן ורונן כוכבי)

"מרסדס בנד" קיימת כבר עשר שנים ומתעקשת לשמור על רוחה של להקת רוק בסיסית ולא מתחכמת גם בימים שלא ממש מחייכים לסגנון הזה. בימים אלה יצא "תביאו בירות", האלבום השני הרשמי שלהם (שני אלבומים אחרים גנזה הלהקה בטרם יצאו לאור).

באופן מוזר, מרסדס קמה כסוג מסוים של מפעל הנצחה, כפי שמספר גל תורן, (34), סולן ומקים הלהקה. "התגלגלתי לכתוב שירים ולהלחין מתוך איזה מצב של מוות מאוד טראומטי של חבר מאוד טוב. באיזשהו מקום הוא זה שהיה אמור להיות המוזיקאי, הזמר, ואחרי שהוא מת עזבתי את הארץ לקנזס סיטי ושם, במעין ניסיון להתמודד עם האבל התחלתי לכתוב ולהלחין די בפעם הראשונה. אחרי שנה של כתיבה שם הצטרף אלי גלעד אלחרר שהקים איתי את ההרכב, וכל השירים הראשונים היו דברים שקשורים אליו, אל איתקה".

אז מה בעצם חלמת עד אז להיות כשתהיה גדול?

"אני לא בטוח שתכננתי להיות גדול. חשבתי אולי להיות שחקן".

"לא שמתי לב שאני נהייה שחקן"

חלום המשחק התגלה כלא ממש רחוק מהמציאות בהתחשב בעובדה שאת עיקר פרסומו קנה תורן כשחקן הראשי בסדרה של ערוץ 3, "תעשה לי ילד", סדרה שהביאה באופן פוטוגני ומוקצן במיוחד את סיפורה מלא הסמים, האלימות והבחורות של להקת רוק תל אביבית.

"שירלי מושיוף שכתבה את הסדרה עשתה איתי את התחקיר לסדרה איזה שנתיים לפני כן", מספר תורן. "יום אחד הזמינו אותי ואת דודוש קלמש (מ"הדג נחש"), לפגישה על מוזיקה לסדרה. לא ידענו למה אנחנו באים, וכשראיתי אותה נזכרתי בתחקיר. ביקשו מאיתנו לעשות מעין להקה פיקטיבית, לכתוב כאילו תקליט שיהיה המוזיקה לסדרה ולאמן שחקנים להיות הלהקה הזאת, זה היה החזון. אחרי שקצת חשבנו על זה אמרנו להם שאולי כדאי לאמן אותנו להיות שחקנים, במקום שאנחנו נאמן שחקנים להיות להקה".

חלק משירי האלבום הגנוז השני (פרטים בהמשך) הפכו לשירי הלהקה הטלוויזיונית, ותורן מצא את עצמו מגשים, כנראה, את חלום הילדות, בלי שהספיק לפחד מהמעבר המקצועי וההתמודדות החדשה. "בטח שהיו פחדים, אבל בשלב הפרקטי של לתפור את הקומבינה, לאורך כל הדרך, לא באמת חשבתי שזה יקרה. כל הזמן חיכיתי שמישהו יגיד `עזוב`. בשלב שזה כבר קרה הייתי כבר עמוק בפנים ולא שמתי לב שאני נהיה שחקן".

ושחקן בן זונה, אם יורשה לי. עד כמה התפקיד הזה קרוב או רחוק לגל תורן של המציאות?

"הרעיון היה להפוך את מה שכתוב שם בתסריט, את המפלצת הזאת, לבנאדם הכי אהוד שיכול להיות, כדי שהגועל שלך יבוא בעיקר מהמעשים שלו ולא ממנו, אז ניסיתי להיות הכי חמוד שהייתי יוכל ולעשות את הדברים הכי מגעילים שאפשר. אז מבחינת מעשים, הדמות הזאת לא משקפת כמעט כלום".

במה הוא היה מגעיל?

"מה שבעיקר נותן לו ביטחון זה שאנשים סביבו מסמורטטים על ידו. ברגע שמישהו מרים את הראש הוא נלחץ".

ואתה לא כזה?

"לא. אני עף כשאנשים לידי מרימים את הראש. אני עף איתם.

את צורת החיים שלו אתה מכיר מקרוב או שזה משחק נטו?

"פעם הכרתי בעוונותיי, בעוצמה די פחותה. עכשיו אני אבא, יש לי משפחה, יש לי בית, זה כבר מזמן השתנה".

נגנז מחוסר מגניבות

"עומד מול המקרר כל הלילה/ בעפיפון היא משחקת עם הילדה בחוף ליד נתניה/ והשחפים עפים אל השקיעה/ ליד רישפון היא מבקשת שאשמע קצת יותר בשקט/ את הדיסק כי הילדה כבר ישנה/ אבל אני חושב על תאילנד/ כן אני/ בואי ניסע לתאילנד/ וכל הקוקוס יטפטף על השדיים איזה כיף/ ואני יהיה ספץ בללטף לך ת`ישבן לנד כל הלילה" ("תאילנד", מילים: גל תורן, לחן: יוני כהן וגל תורן)

למה בעצם גנזתם שני אלבומים מתוך ארבעה שהקלטתם?

"ארבעה חודשים אחרי שהלהקה הוקמה, ב-98, היא הוחתמה בלבנטיני, על ידי קובי אוז. במהלך בזק הוכנסנו לאולפן כדי להקליט את התקליט הראשון, כשמינו לנו את חיים אוליאל כמפיק".

מה הקשר?

"מסתבר שלא היה כל כך קשר באמת, ואחרי חודשיים של עבודה ישבנו לשמוע מה יוצא וכולם החליטו פה אחד לגנוז, מסיבות של חוסר מגניבות ולא נשמע טוב. ואז התחילה התנהלות ארוכה מאוד כשמצד אחד התחלנו להפוך מאוד חזקים בהופעות, מצד שני הקשר עם חברת התקליטים הלך והתדרדר, וככה עברו ארבע שנים שכל יום `מחר עושים תקליט` אבל בתכלס לא קורה כלום. בסוף החלטנו לעשות לבד, נכנסנו שוב להקליט את התקליט הראשון, כשסיימנו חברת התקליטים נדלקה פתאום והחליטה לעזור לנו לגמור את התקליט, שיצא איתם, ובשלב הראשון לא זכה להצלחה כל כך גדולה. לאט לאט עם הזמן הוא התחיל למכור והיום הוא משהו באזור ה-7,000 עותקים. (עם שירים כמו "בואי ונביא לך ת`פאנק", "מרסדס", "את ואני" – ט.ג.)

"התחלנו לעבוד על תקליט שני, עוד פעם התחילו התכתשויות עם החברה על תקציבים ודברים כאלה, בסוף הם שחררו איזה תקציב לעשות את התקליט השני, נכנסנו להקליט, מיקססנו, ובערך בשלב הזה היה פיצוץ בלהקה, וחצי מהלהקה עזבו".

מה זה אומר פיצוץ בלהקה?

"זה אומר שבעיות הכי קטנות כמו הכי גדולות שיש בין אנשים ברגיל הופכות להיות הרבה יותר בעייתיות כשחיים במסגרת שבה זה החלון היצירתי היחיד של כל אחד מהאנשים, והתסכולים הופכים להיות הרבה יותר הרסניים, והבדלי השקפה הופכים להיות בלתי גשירים ומלחיצים. ואני לא אוהב שלא סבבה לי, והיה שם לא סבבה בסוף.

"אחרי איזה חצי שנה שלא היה כלום והכל נעצר, גם אותו אלבום שהוקלט, הכירו לנו את גיא שמי שבדיוק היה בשלבי סיום עם `אינפקציה` ואז פתאום הכל נדלק מחדש ברמות שלא הכרנו, ואז הוספנו גם את יוני כהן בבס ונוצר ההרכב שיש היום, עם יוני, גיא, אורי גת בתופים ואני. בשלב הזה נכנסתי לאיזה מלחמה של `בוא נעשה את זה מחדש, יש אנשים חדשים, האלבום השני נעשה באנרגיות לא טובות, בוא נעשה תקליט חדש עם כמה שירים נוספים באנרגיות סבבה`. הרעיון היה לייצר כור היתוך מיידי ללהקה, שלא נצא עם אלבום שעשו אנשים אחרים אלא להכניס ישר את הלהקה לתהליך מומרץ של יצירה. בינתיים התחיל להתגבש הרעיון של `תעשה לי ילד`. כולם עשו אודישן וחוץ מהבסיסט כל חברי הלהקה שיחקו בסדרה".

דיבורים על פחדים

ועכשיו מגיעים לאלבום החדש שסוף סוף יוצא

"אחרי שעשינו את הסדרה החלטנו שאנחנו נפטרים מכל הדברים הלא טובים בהיסטוריה שלנו אז גם חתכנו מחברת התקליטים, שילמנו שם כופר מאוד גדול של כסף, החלטנו שאנחנו הופכים להיות המפיקים של עצמנו, השקענו המון המון כסף בלעשות את התקליט החדש באיכויות הכי גדולות שיכולות להיות, עם המון שעות אולפן, ציוד, ואנשים ברמה הכי גבוהה סביבנו, ועבדנו על האלבום כמעט שנה".

האלבום החדש כולל את שירי הסדרה, וכמות כמעט זהה של שירים חדשים, כשעל רוב המילים אחראי תורן, ואת המנגינות כתב בשיתוף פעולה עם חברי הלהקה הקודמים והחדשים.

"התקליט הזה מעמיד איזה שהיא מציאות מנקודת מבט טיפה מעוותת של אנשים שמסתכלים על החיים מהצד. הוא מדבר הרבה על מצבים פסיכולוגיים ותפקוד של מישהו בתוך מערכות יחסים כלשהן. בין היתר זה אני, זה אנשים שאני מכיר, אנשים שאני לא מכיר, אנשים שהמצאתי, זה בחורות שאני לא מכיר, ושאני כן מכיר, זה הרבה. החיים, הפחדים שלי, הפחדים של חברים שלי, הרבה דיבורים על פחדים יש שם".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"פחד מעצב ומבדידות".

בימים הקרובים נוסעים חברי הלהקה מחו"ל, וכשיחזרו ימשיכו להופיע בקצב שהלך והתגבר מאז "תעשה לי ילד" עד שהגיעו למצב של שמונים הופעות בשנה שעברה.

זה קשור לדעתך להצלחת הסדרה?

"אני חושב שהסדרה פתחה את הפתח לזה, מה שקורה בהופעות זה כבר דבר משל עצמו. אבל הסדרה הזכירה לאנשים שרוקנרול ולהתחרע זה משהו שמותר לעשות פה ושלמרות שאמרו שצריך להיות לנו סופשבוע רגוע וערב שקט, זה לאו דווקא מה שאנשים רוצים, וזה בלשון המעטה. היום אנחנו בעצם מסתובבים בכל הארץ ומכל פינה באים אנשים לשמוע ולהתחרע. כאילו אנחנו מרגישים שיש איזה מפלצת שמסתובבת פה בתוך הנוער והעם שאנחנו ושכמותנו נותנים לה דרור וזה מאוד מגניב לראות את זה קורה".