"מה משאיר אחריו שחקן? תמונות וסופרלטיבים" 
 
בעידן שבו הטרנדים הנפוצים בקרב מרואיינים הם קיטורים, קובלנות והלקאה עצמית, שיחה עם השחקן הוותיק יעקב בודו, זוכה פרס ישראל למפעל חיים בתחום התיאטרון לשנת 2009, היא כמו משב רוח רענן ומשיב נפש.

בגיל 73,  אחרי חמישים שנות פעילות שבהן הספיק להופיע כמעט על כל במות התיאטרונים בארץ, הקריירה של בודו לא רק שאינה דועכת לאיטה, היא אפילו קובעת שיאי פריחה חדשים ואינה מותירה לשועל הבמות המנוסה כמעט רגע לנשום.

 בימים אלה משתתף בודו בשתי הצגות חדשות ושונות בטבען – "עשרים עד מאה עשרים" – אירוע רב-משתתפים לציון 20 שנה לתיאטרון יידישפיל שבו הוא מופיע לצד 24 שחקנים מכל הגילאים, ו"לנסקי ביידיש" הצגת יחיד במסגרת פסטיבל תיאטרונטו העוסקת בחשבון הנפש שעורך הגנגסטר היהודי-אמריקאי מאיר לנסקי עם שלטונות ישראל שסירבו להעניק לו אזרחות יהודית בשנות ה-70.   

"אני עובד עכשיו יותר קשה מאשר כשהייתי צעיר, אבל נהנה מכל רגע",  מכריז בודו יומיים לאחר קבלת הפרס, שבו הצהיר בהומור אופייני: "את המפעל הזה אני לא סוגר!"

איך זה שבזמנים קשים כאלה ובגילך המתקדם הקריירה הבימתית שלך כל כך משגשגת?

"אני לא מסכים עם ההתבכיינות על מצב התרבות בארץ שלנו. אנחנו השחקנים יכולים להתגאות במה שקורה כאן. מדינה כל כך קטנה של שבעה מיליון איש והתיאטראות מוכרים ארבעה מיליון כרטיסים בשנה. לא משנה אם אלה מנויים או וועדי עובדים, קהל זה קהל ותיאטרון בלי קהל זה תיאטרון מת. באמת שאין לנו מה להתבייש, התיאטראות בארץ מלאים. בייחוד אני רואה את זה בתיאטרון יידישפיל שבו אני משחק כבר מ-1992. כל הצגה שאנחנו מעלים מוצגת בערך 80 פעמים. אני קורא לזה הצלחה גדולה. בעניין הגיל, אני אוהב את המקצוע שלי ויודע לעשות אותו ואין שום סיבה שאפסיק לעסוק בו רק בגלל הגיל. אני מקווה להמשיך עד מאה עשרים".

הבחירה שלך לשחק ביידיש הייתה אידיאולוגית או מקרית?

 "הבחירה הזאת נבעה ממקום עמוק בתוכי, מקום שרוצה לשמר את ההיסטוריה ולא לתת לה לדעוך. עד לפני עשרים שנה שיחקתי בהמון תיאטראות, ועשיתי הכול בעברית: דרמות, קומדיות, הצגות בידור, ואז התעוררה פתאום הנקודה היהודית. בעצם דיברתי רק יידיש עד שהייתי בן שבע. אז עשיתי מה שאני מכנה `הסבה שפתית` ומאז אני עובד רק ביידיש ומאוד גאה במה שאני עושה. יש בזה תחושת שליחות של החייאת שפה ותרבות שהם בעצם המקורות שלנו, למרות שבגלל הגלותיות שלהם דחקנו אותם הצידה. כששאלו את בשביס זינגר למה הוא כותב ביידיש הוא ענה: "איך אתם רוצים שאכתוב, בטורקית? היידיש גוססת כבר 500 שנה והיא תגסוס עוד 500 שנה..." ההצגה החדשה שלי `לנסקי ביידיש` היא ההצגה הראשונה שעולה אי פעם בפסטיבל תיאטרונטו ביידיש".

איך זה להיכנס לנעליים של דמות כל כך שנויה במחלוקת כמו מאיר לנסקי?

"אני מאמין לו. הוא טען שהוא חף מפשע ושהוא רוצה לעלות לארץ בגלל שהוא חש צורך בערוב ימיו לחזור למקורותיו היהודיים ואני מזדהה עם זה. האשמה שלו אף פעם לא הוכחה. הוא טען ששלטונות ארה"ב רדפו אחריו בגלל שהוא היה יהודי, ואז הוא מגיע לכאן ומבקש מה שמגיע לו – לחזור לכאן כיהודי על פי חוק השבות - ואנחנו גירשנו אותו בבושת פנים. אני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל בימינו נותנים לכל מיני מאפיונרים רוסים וארגנטינאים שהיהדות שלהם בכלל מוטלת בספק להיכנס לכאן ואיש לא פוצה פה ומצפצף. את מאיר לנסקי לא היו צריכים לגרש".

פרס מפעל החיים שקיבלת הוא התגשמות של חלום?

"מבחינתי הפרס הוא מאוד חשוב, אבל לא בגלל ההכרה מן הקהל, אלא מאנשי המקצוע. האלוהים של השחקנים חנן אותי באהבת הקהל וחמישים שנה אני נהנה ממנה וזוכה במחיאות כפיים גם כשאני עולה לבמה ולא רק כשאני יורד ממנה. אבל הסופרלטיבים שקיבלתי בערב הזה מהקולגות ריגשו אותי מאוד. צייר משאיר אחריו תמונות, מוזיקאי משאיר לחנים, מה משאיר אחריו שחקן? תמונות וסופרלטיבים.

"אבל האמת היא שהדבר שהכי ריגש אותי היה כשהנכדה שלי ענבל שרה לכבודי בטקס את השיר "אני מתגעגע לאוכל של אמא" ביידיש. זו הייתה הפתעת חיי  כי אף אחד לא סיפר לי על זה קודם. זה היה הריגוש הכי אמיתי".

"לנסקי ביידיש" תעלה בבכורה בשבת, 11 באפריל 2009 ב-18:00 בתיאטרון הערבי-עברי ביפו במסגרת פסטיבל "תיאטרונטו" להצגות יחיד.