ההוגה הרציונלית כאישה מאוהבת
 
ההצגה "הבנאליות של האהבה" המוצגת כעת בתיאטרון בית ליסין, היא עבודה משותפת לשני יוצרי תיאטרון ישראליים, המחזאית סביון ליברכט והבמאי והדרמטורג אבישי מילשטיין, הפועלים גם בבמות גרמניה. נושא המחזה והעלאתו בשתי המדינות במקביל הוא עדות מוחשית לעניין העמוק והקשרים התרבותיים ארוכי השנים בין שני העמים.
 
ההצגה מביאה לבמה את סיפור אהבתם הסוערת של חנה ארנדט ומרטין היידגר, מגדולי הפילוסופים של המאה ה- 20. הרומן הסודי ביניהם החל כשארנדט, סטודנטית צעירה, למדה אצל היידגר, מרצה נערץ ונשוי. עם עליית השלטון הנאצי ברחה ארנדט היהודייה מגרמניה, לאחר שהיידגר הצטרף למפלגה הנאצית. ארנדט, הידועה לציבור הישראלי כמבקרת הגדולה של הממסד הישראלי במשפט אייכמן, נותרה בקשרים עם היידגר גם לאחר המלחמה.
 
בהצגה הקאמרית, ארבעה שחקנים על במה אינטימית, מוצגות שתי תקופות בחייהם של ארנדט והיידגר. האחת בימים בהם היידגר (בגילומו של עודד קוטלר), שימש כמרצה של ארנדט הצעירה בגילומה של מיכל שטמלר. את דמותה של ארנדט המבוגרת מגלמת לאורה ריבלין בעוצמה הולכת וגדלה עד למפגש עם היידגר המזדקן, שבו היא ממחישה היטב את הקונפליקט בדמותה של ההוגה הרציונלית כאישה מאוהבת. השחקן קובי ליבנה מגלם במיומנות שתי דמויות נוספות. הדמויות, פיקטיביות מבחינה היסטורית, מסייעות לרקום את העלילה בשני צירי הזמן המופיעים על הבמה במקביל. דמות אחת של רפאל, חבר ללימודים של ארנדט הצעירה, שותף לסוד הרומן, ודמות שנייה, של מיכאל, ישראלי שבה לחשוף ולעמוד על טבעו של אותו הסוד.
 
יחס דו ערכי לארנדט
 
ההפקה של בית לסין היא ההפקה השלישית למחזה. שני העיבודים האחרים עלו לאחרונה בערים בון ודורטמונד בגרמניה. את ההפקות הגרמניות ליוותה ליברכט באינטרנט, כשמרבית השאלות שנשאלה נגעו בהוויה הישראלית, ובעיקר בדמותו של מיכאל, הסטודנט הישראלי שבא לפגוש את ארנדט בניו יורק. "בישראל זו ההפקה הראשונה שהשתתפתי בחזרות שלה", היא אומרת. 
 
"אני מאוד דו ערכית לגבי ארנדט", מעידה ליברכט, "מצד אחד הברק האינטלקטואלי שלה והיכולת להראות למרחקים ארוכים הם מעוררי השתאות. ארנדט הסטודנטית הצעירה בתוך הקשר עם היידגר היא מכמירת לב, אך הניסיון שלה ליזום קשר אחרי המלחמה ולטהר אותו מהעבר הנאצי שלו, הם עבורי בין לא מובנים למעוררי תיעוב. בין כל אלו נרקמה דמותה.
 
"היידגר היה מורה כריזמטי מאוד בתקופה שארנדט הייתה סטודנטית צעירה. ניסיתי לחדור לדמות ולהבין אותה. הוא היה לאומן של התרבות הגרמנית. ההצטרפות שלו ב- 1933 למפלגה הנאצית, אינה ברורה. אולי היא נועדה לקדם רפורמה באוניברסיטאות. הוא טען שיכול היה לעשות זאת רק כחבר המפלגה הנאצית, אך הוא עורר התנגדות בקרב אנשי המפלגה ונאלץ להתפטר מתפקיד הרקטור. הרבה שנים טען שהפסיק להיות חבר מפלגה, אך הסתבר שהיה חבר בה עד סוף המלחמה. השאלה הגדולה היא למה הוא לא התנצל לאחר המלחמה, למרות שידע שמצפים ממנו ואפילו הפצירו בו. הרברט מרקוזה, תלמיד דגול נוסף שלו, ומנהיג השמאל האמריקאי שהגיע גם כן לארה"ב בשנות ה- 40 הפציר בו להתנצל ובכל זאת היידגר לא עשה זאת. יש משפט במחזה שאומר `אם תקימו את היטלר מקברו והוא יתנצל בפני, אז אני אתנצל` הוא אמר זאת, והמשמעות של המשפט היא שהוליכו אותו שולל, שמישהו חייב לו התנצלות".
 
באחד מביקוריה של ליברכט בגרמניה פגשה את בנו של היידגר. "שאלתי אותו לגבי היותו של אביו חבר המפלגה הנאצית. באינטרנט מצוינות תקופות שונות שבהן סיים את חברותו במפלגה ושאלתי אותו אם צריך היה לחדש את החברות ולשלם מיסים". היידגר הבן לא ידע לענות והשאלה נותרה פתוחה.
 
המחזה נכתב על ידי ליברכט לפני כעשור "כשהתחלתי לקרוא את הספר של ארנדט, `אייכמן בירושלים` שקומם עליה את הממסד היהודי, עשיתי את זה מתוך עניין במשפט אייכמן. כשקראתי על הקשר בין ארנדט לבין היידגר, וכשקלטתי את האהבה החד צדדית של חנה להיידגר, התחלתי לחשוב שיש כאן חומר למחזה. בסיפור שלהם מהדהד הקשר של יהודי גרמניה לתרבות הגרמנית ובעצם הסיפור הפרטי של השניים, מעיד על תופעה חברתית".
 
ליברכט, שגדלה להורים ניצולי שואה, מספרת על ניסיון לפענח את האספקטים השונים של החיבור היהודי והגרמני. "החיבור היהודי והגרמני מרתק בנקודת המפגש שמוליכה אותנו למקומות קיצוניים, ואם נחשוב אפילו על העובדה שבמאה ה- 20 שלושת האנשים ששינו את פני התרבות המערבית היו שלושה יהודים, שגדלו על התרבות הגרמנית - פרויד, אינשטיין ומרקס. מצד שני, באותה מאה פעלו גם מחנות ההשמדה, שהיו מקום של חיבור נוסף בין יהודים וגרמנים. בין שתי הקצוות האלו מתנהל החיבור היהודי גרמני". 
 
מתח פורה בין מחויבות לדוקומנט לבין יצירתיות 
 
"יהודים יוצאי גרמניה מנהלים דיאלוג מתמשך עם המורשת הגרמנית שלהם. זה בא לידי ביטוי במחזה בצורה מרתקת, לא קונפורמיסטית", אומר אבישי מילשטיין, הדרמטורג של בית לסין, שהבחירה בו לביים את המחזה בישראל, נראית טבעית לאור פעילותו התיאטרונית ארוכת השנים בגרמניה. "לפני כמה שנים קראנו את המחזה בקריאה פנימית בתיאטרון ונכנסנו לדיאלוג עם סביון מה נקודת הכובד שלה במחזה והתחלתי להזדהות עם הנושאים שעולים בו", הוא משתף.
 
"הקונפליקט שמאפיין את שני הגיבורים, חנה ומרטין, בין העולם האינטלקטואלי רציונלי והעולם הרגשי, הוא נושא מעניין. אלו שתי דמויות עוצמתיות בהגות שלהן וגם בצד היצרי והרגשי שלהן, וכשהדבר נחשף רק אז נוצרה דרמה גדולה לבמה. המחזה מצליח לעבור לקהל בצורה פשוטה וישירה, הקהל לא מסתכל על הצגה בפרספקטיבה היסטורית".
 
על תהליך העבודה הוא אומר: "הלכנו בזהירות עם עלילה פיקטיבית ודמויות היסטוריות, ניגשנו לנושא מתוך תחקיר ואינפורמציה אדירה, השניים תיעדו את עצמם לדעת. בתוך העלילה תחקיר היסטורי לא ממש עוזר. כדי שסצנה תעבוד מבחינה דרמטורגית השאלה היא איך הדמות הייתה פועלת, ועד שלאורה ריבלין ועודד קוטלר לא שאלו את עצמם את השאלות האלו לא הייתה הצגה. עד אז ההצגה מתה. המתח בין מחויבות לדוקומנט ליצירתיות, העסיק אותנו מההתחלה והתגלה כמתח מאוד פורה.
 
"לפני ואחרי השואה היה דו קיום מרתק בין שני התרבויות, הגרמנית והיהודית", אומר מילשטיין שמעיד על עצמו כמי שמנהל רומן אינטנסיבי עם התרבות וההיסטוריה הגרמנית במשך יותר מ- 20 שנה, "אני תמיד אומר שכדי להיות חלק מהתרבות הגרמנית צריך להיות או אנטישמי או יהודי. ההיסטוריה, מאז ימיו של באך, מלמדת שהייתה אנטישמיות ויוצרים יהודים ניסו להשתלב בתרבות. באופן מובהק אפשר לחלק את גדולי היוצרים של גרמניה לאנטישמים גמורים או ליהודים. קיים מתח בין הצד האינטלקטואלי והצד האנטישמי של ההיסטוריה הגרמנית. כבמאי יהודי וישראלי שפועל בגרמניה יש את הזוויות האלו", הוא אומר כמי שלמד תיאטרון בגרמניה וכיום מלמד כתיבה דרמטית באוניברסיטת האמנויות של ברלין ויביים בקרוב מחזות בתיאטראות של פרייבורג, אולְם והיידלברג. 

בד בבד עם הצגת "הבאנליות של האהבה" מעלה תיאטרון בית לסין את המחזה "אנדה" של הלל מיטלפונקט, העוסק בנושא קבלת ההחלטות של הצמרת הפוליטית בישראל סביב משפטו של אייכמן בראי סיפורה של ניצולת שואה.
 
 "בפעם הראשונה מזה שנים שני מחזות מטפלים בנושא של השואה מתוך ההתייחסות של הישראלים החדשים ליוצאי השואה והניכור שנוצר בין הניצולים לבין הממסד הישראלי", אומר מילשטיין, "אני חושב שמאז `ילדי הצל` שעלה בשנות ה- 50 המחזאות הישראלית לא טיפלה בנושא הזה מתוך ראייה אובייקטיבית ופרספקטיבה בריאה. זה צירוף מקרים ששני המחזות עולים במקביל. `הבנאליות` נכתב לפני `אנדה` ולכל אחד יש נקודת משקל אחרת. הנושאים האלה של השואה ומשפט אייכמן הם נושאים חיים ואפשר לנהל עליהם ויכוח כאילו היו אתמול בחדשות. היחס לחנה ארנדט ומה גרם לה להתבטא כפי שהתבטאה נגד משפט אייכמן והאם היחס שלה מצביע על ריחוק מהציונות ועל התרפסות גלותית או על סוג של יוהרה, זה נושא חי ושוצף וקוצף בתודעה שלנו עד היום. כאילו מתווכחים על נאום של ליברמן".