טביעת אצבע בחו"ל
 
We all follow what we need/ eating everything that helps us grow out of our seed/ sometimes we grow sometimes we shrink/ sometime we get to feel so high and then we sink

("אליס", מילים ולחן: יעל דקלבאום)
 
האוזניים שלי שמעו בקול של יעל דקלבאום השפעות של ג`וני מיטשל, מי שהיה לידי שמע בה את הג`ופלין, לאילנות הגבוהים הללו נוספו רקורד מקצועי שכולל זמרת ליווי של שלמה ארצי בעבר הרחוק, ואת הצלע השלישית של "הבנות נחמה" בהווה המתמשך
 
אחרי אלבום אחד שנגנז, "גראונד זירו" הוא אלבום הסולו הראשון של יעל דקלבאום, מעין ילדת פרחים - גם בעמדותיה שמחזירות את התום ללב שכבר הסכים לוותר ולהחליד -  וגם בשירים שרוח הסיקסטיז והסבנטיז שורה עליהם, ושכתובים כולם באנגלית שנשמעת הרבה יותר טבעית, מנומקת ואותנטית מזו של ישראלים אחרים באנגלית.
 
"גדלתי בבית דובר אנגלית, אבא שלי מקנדה", היא מספרת, "אני כותבת גם בעברית ומאמינה שבעתיד ייצאו לי עוד חומרים בעברית, אבל אני רוצה לצאת ולהוציא את הדברים שלי בחו"ל, ונראה לי שאני אעשה תהליך הפוך, אם כבר מדברים על המיני אסטרטגיה שיש לי. אני חושבת שיש לי סיכוי מאוד גדול, ויש התעניינות משם, אז אני מאוד רוצה להוציא את הדברים שלי בחו"ל וכשאני ארצה להירגע אני אוציא פה דיסק בעברית. יש לי חומרים בעברית, ואני אוספת".
 
בואי נדבר, מתוך מה שאמרת, על אלמנט השייכות
 
"אין ספק שאני שייכת לפה ובאה מפה. זה הדבר הראשון שמגדיר אותי. זה שגדלתי בארץ הזאת, ועוד בירושלים, בבועה דוברת אנגלית, רק מחזק הכל לדעתי. אני חושבת שזה נהדר שלהמון ישראלים יש עכשיו טביעת אצבע בחו"ל, אנחנו יודעים על קרן אן, יעל נעים, אורן לביא, יש אנשים שהביאו אותה כבר ביציאה שם".
 
יש איזה מודל שאת רואה את עצמך לפיו בחו"ל? איפה את ממקמת את עצמך?
 
"אני לא יודעת, נראה מי יגיב לזה. אני יודעת שהמוזיקה שלי היא לא מיינסטרים ולא פופ, וזה עוד יותר מקשה פה בארץ. יש בי משהו שהוא נישתי לדעתי, ובחו"ל יש הרבה יותר סיכוי לדברים שהם נישה, ממש להצליח. יש הרבה יותר אנשים אז יש מקום לכל דבר. אני לא רואה סיבה להגביל את עצמי לארץ, בעיקר שאני ממש לא חייבת. זכיתי בשפת אם שהיא גלובלית אז אני יכולה להשתמש בה, זה בא לי בכתיבה ובדיקציה וזה לא מאולץ בכלל. מי ששומע את איך שאני שרה בחו"ל לא שומע מבטא זר.  יש פה עוד זמרים שאני לא יודעת מה הרקע שלהם, אבל גם אצלם זה ככה, אנשים כמו גבע אלון, קרולינה, אסף אבידן, יש קטע עם ישראלים שיוצרים באנגלית שממש יכולים להביא אותה בעולם. הדבר שמצער אותי מאוד זה שאין מפה תמיכה לזה, אז כולם צריכים לברוח. יש הסתייגות של אנשים מאמנים ישראלים שכותבים באנגלית".
 
עדיין? נדמה שזו התקופה הכי פתוחה כלפי הנושא הזה
 
"באמת נפתחת דלת בעניין הזה, אבל זו עדיין שאלה שנשאלת שלדעתי צריכה כבר להפסיק להישאל. אם בנאדם בא ועושה מוזיקה באנגלית, הארץ שהוא בא ממנה צריכה לתמוך בו כדי להראות לעולם איזה אחלה מוזיקה עושים פה. קחי אפילו את רן שם טוב, מ`איזבו`, אני חושבת שהם עושים מוזיקה פשוט מדהימה. גם ברמת המבטא, הבנאדם בא מפתח תקווה ונשמע כמו רוברט פלאנט. יש פה יהלומים, והיהלומים האלה מתקשים להתקיים פה בגלל שיש איזה הסתייגות, והתקשורת לא הכי תומכת, לא רק ביוצרים באנגלית, אלא בכלל במוזיקה טובה לדעתי. חוץ ממדיות מסוימות צדדיות, לא מרגיש כאילו המגמה של התקשורת ושל הקהל היא למצוא מוזיקה טובה. המגמה היא לעשות כסף, להיראות טוב, להתמתג, לדבר על חבר שלי שעזב אותי, ולהיות מאוד צהוב, כאילו כמה שאתה יותר צהוב יש לך יותר סיכוי להגיע להכרה. בכלל המגמה של כולם היא להגיע להכרה, שזו גם המגמה שלי..."
 
זאת הייתה השאלה הבאה שלי
 
"אני כן רוצה להגיע להכרה, אני ועוד מוזיקאים רבים וטובים פה רוצים להגיע להכרה, ואני לא יודעת מי אשם, אבל יש פה מוזיקה מדהימה במחתרת, שנעשית פה ברמה מטורפת, ומצער אותי שהיא לא מקבלת תמיכה מספקת מתחנות כמו גלגלצ או גופים שהכוח בידיהם, כמו אפילו ערוץ 24 שקשת קנו אותו, וזה מרגיש כאילו הקואופרטיבים הגדולים והפרסומות וכל מה שמשרת את האינטרסים של החברות הגדולות זה מה שמניע את מה שנחשף, ויש פה ושם דברים טובים, אבל רוב הדברים שנחשפים זה לא הדברים הטובים, כמו קותימן שהוציא אלבום מופת, כמו איזבו, גבע אלון, אונילי, קרולינה שהוציאה עם פאנסט, יוצרים בכלל, לא רק באנגלית, וברגע שטרי פויזן, נגיד, פתאום נהיה עליהם באזז בחו"ל, אז פתאום נפתחות הדלתות והן כן מושמעות בגלגלצ, למרות שלפני שלוש שנים השיר הזה לא עבר פלייליסט, וקצת מצער אותי שלישראלים לא מזדמן לדעת שעושים פה מוזיקה טובה ומדהימה שלא פותחים לה דלת. אני יכולה למנות לך כל כך הרבה להקות מדהימות שאם את הולכת להופעות שלהן את עפה, והאנשים שעושים את המוזיקה המדהימה הזאת נאבקים פה על הקיום שלהם, ואם אני אמשיך להיות פה ולעשות את מה שאני עושה אני אמשיך להיאבק על הקיום שלי, ואני חושבת שבחו"ל יש לי יותר סיכוי להתקיים עם זה". 
 
"לא רוצה סתם להגיד דברים"
 
Sky is at my feet/ the colours are sinking low into the streets/ and all the birds are crawling/ and everything I know is gone/ (…)/so keep your child/ running wild/ it’s just how it meant to be

(Everything I Know, מילים ולחן: יעל דקלבאום)  

עם כל הדברים הנכונים שאמרת על העולם שאת רואה היום, עדיין זה אותו עולם שמאפשר לך לדבר בצורה הכי מובנת מאליה על בת הזוג שאיתה את חיה, בניגוד לעולם הישן שהאווירה שבו לא הייתה מאפשרת לך להיות מי שאת בצורה כל כך פשוטה ונכונה. כלומר יש בעכשיו שלנו גם דברים לא רעים
 
"בוודאי, יש הרבה מהפכות שקרו בעבר ונתנו לי את החופש שיש לי היום. לא רק את זה שאני חיה עם בת זוג, אלא בזה שאני אישה בכלל, וחופשייה לחיות את חיי, שלא כמו במדינות שבהם הדברים האלה עדיין לא קרו. הטוב והרע מתקיימים זה לצד זה. זה כמו שיש היום חופש ביטוי שלא היה פעם, לטובה ולרעה. אנשים משתמשים בכל חופש שיש בשביל כל דבר, וגם אני אשתמש בחופש הזה שלי בשביל להגיד מה אני חושבת על הדברים שלא מוצאים חן בעיניי. לפעמים אני חושבת על זה, על כל העניין של איך פעם העולם היה הרבה יותר דתי וכל האיסורים שהיו, ממה הם ניסו לשמור עלינו, ואני רואה שעכשיו כשאין את האיסורים האלה יש באמת הרבה שימושים לא טובים בזה. כמו המוסר, שזה ערך שכבר כמעט ולא מחנכים עליו, אז אולי פעם, כשהדתות החזיקו אותנו כלואים בתוך כל מיני חוקים... בעצם אני לא יודעת, זה נושא רחב. תמיד היו שחיתויות בעולם, אולי פשוט עכשיו אנחנו כולנו יכולים לראות את זה מול העיניים שלנו, בזכות התקשורת, שגם היא מהפכה לטובה ולרעה".
  
די בתחילת חייה המוזיקליים הציבוריים קיבלה דקלבאום את מה שנחשב כהזדמנות ענק כזמרת הליווי של שלמה ארצי, עימו הקליטה את הדואט "לא יודע מה עובר לך בראש". חברות התקליטים שמחו לאמץ ולהציע הצעות להבטחה החדשה, אבל את האלבום שלה הוציאה כאמור דקלבאום עכשיו, בגיל 29, אחרי שעבר כמה תהליכים וביניהם גניזה של דראפט קודם של האלבום ובו חלק מהשירים שנמצאים גם ב"גראונד זירו".
 
"לא הייתי בשלה בשום אופן להוציא שום דבר לאור", היא אומרת. "הנסיבות של החיים וגם הנסיבות שלי כל הזמן עצרו אותו מלצאת, לא משנה כמה עבדתי קשה וכמה ניסיתי ודחפתי ושמתי דדליין אחרי דדליין, זה פשוט לא רצה לצאת עד עכשיו".

יש משהו מאוד יפה בלקבל הזדמנות משלמה ארצי ואז לעשות יוטרן ולהתחיל מהתחלה. צריך הרבה אומץ בשביל זה.
 
"התעשייה באמת רצתה לפתוח לי את הדלתות באותה תקופה. נחשבתי סוג של הבטחה. זמרת אנונימית שפתאום שלמה ארצי לוקח אותה לעשות איתה דואט, באמת מעמד מאוד מכובד. עמדתי שם איתו על הבמה, וראיתי מה ומו ומי, וקלטתי שאין לי שום יכולת להכיל כלום ולספוג ולעמוד מול העולם. היה לי תהליך נפשי לעבור וכלים לרכוש לפני שאני מוכנה לצאת לאור. את רואה בזה אומץ, אבל אפשר גם להגיד שפשוט פחדתי לצאת לאור. אבל פחדתי בצדק... רק עכשיו אני מסוגלת, למשל, לנהל שיחה איתך, ולענות על שאלות שלך ולעבד את האינפורמציה ולהבין מה אני אומרת".
 
במהות של התהליך היה הצורך להיות יותר מנומקת לעצמך?
 
"כן, מאוד. מנומקת, ברורה, בטוחה בעצמי, סומכת על עצמי, בעיקר סומכת על עצמי, בטוחה במי שאני ובמה שאני רוצה להגיד. לפני שאומרים משהו חשוב לדעת שאתה באמת רוצה להגיד אותו, ואני לא רוצה סתם להגיד דברים".
 
 
יעל דקלבאום תופיע ביום רביעי, 22 באפריל 2009 ב-22:00 בבארבי תל-אביב ובמוצאי שבת, 25 באפריל ב-22:00 בצוללת הצהובה בירושלים.