דיכאון במחתרת

"הם חיברו מכשירי האזנה וציתות/ והקשיבו לעם באמצע פטפוט/ מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש/ אשה עייפה וגבר אדיש" ("בלדה למצותתים", מילים ולחן: נתי אורנן)
 
תשע שנים היה נתי אורנן האיש שמאחורי קבוצת גוטל בוטל (להלן ק.ג.ב.) שקשה להאמין שיש תל אביבי כלשהו שהשם לא עבר לו בפריים בדרך זו או אחרת, גם אם אין לו מושג על מה מדובר – קבוצה שהצליחה להחזיר אודם ורלבנטיות ללחייה הקמוטות של אופרת הרוק באשר היא. עכשיו, עם התפרקות ק.ג.ב., הוא נפרד מהתקופה הקבוצתית לחייו ומתחיל את עידן הסולו שלו עם האלבום "עבודת בית".
 
מההאזנה לאלבום מתברר שגם כשהוא כותב בצורה אישית יש לו את הסאונד הזה שמאפיין אופרות רוק, את אותה דרך ספציפית של בניית מתח בין האמירה לבין הגיטרה שמחזיקה קצב טעון עד שהיא מתפרצת במעבר של אקורד, עם מילים שמעבירות תחושה של יחיד מול מערכת מנוכרת, ומספרות על דיכאון שנועד לגדול בשקט במחתרת מרתפית בלי שאיש ישים לב, עד שיתפח לממדים מפלצתיים ויתפוצץ כשכבר יהיה מאוחר מדי.
 
"זה אלבום שנוצר יחד עם הפרידה מגוטל", מספר אורנן, "ביחד עם זה יצא גם הסרט על גוטל בוטל, ואתה מנסה לשים את החליפה של הדמות בצד אבל ממשיך להשתקף דרך הסרט, וזה משבר נורא קשה. אתה יושב עם עצמך בבית, עם חומרים מהעבר וחומרים שהתבשלו בתקופה האחרונה, וזה פשוט מתפרץ. במהלך חודש וקצת זה היה מצב של לשבת בתוך איזה סוג של תהליך עיכול חיצוני, שאתה מרגיש שהכל מסביבך תוסס, שאתה מאוד מאוד חשוף, בתוך כל הבישול של התהליך הזה היו גם הקלטות שעשיתי, מיקסים שעשיתי, ובתכלס, חוץ משני כלי נגינה שמופיעים באלבום אני זה שניגן בכל הדברים, ועד כמה שזה יישמע אולי פלצני, זה היה תהליך מאוד חריף ומאוד כואב, ולפחות מבחינתי, מאוד חושף". 

"הקהות של המנהיגים מחללחלת אלינו"

"בשנים הכי קשות אתה יודע מה עברנו/ בשנים הכי קשות כמה שקברנו/ בשבילך/ עמדנו לצדך, אמרנו את שמך/ עברנו לדום/ זה קצת מכעיס, אתה יודע/ שחזרת דווקא היום" ("בשנים הכי קשות", מילים ולחן נתי אורנן) 

  קריאה בטקסטים מכניסה למקום עצוב, ומספרת על התמודדויות עם חוויות לא קלות. מותר לשאול, למשל, אם "בשנים הכי קשות" הוא שיר על אבא?
 
"אני יכול להגיד שבתוך האלבום הזה האבא שלי נוכח, אבל השיר הזה משלב דווקא כמה אלמנטים. אני רוצה פחות להתייחס לאלמנט של האבא, ויותר לאלמנט של האדם שהיית צריך ולא היה שם למענך. זה יכול להיות גם מישהו שהיה קרוב אליך, ובמקביל, זה שיר שהיה אמור להיכנס לאופרת רוק נוספת בשם `השבוי האחרון`, ולסיים את האופרה כשהשבוי חוזר הביתה ואז אומרים לו, `בשנים הכי קשות לא היית פה, למה לא היית פה בשנים הכי קשות`, ואחרי שהוא חוזר מאשימים אותו, כמו שנראה לי לא רחוק מהמציאות שיכולה לקרות כאן. יש פה קהות מאוד קשה של המנהיגים שלנו שמחלחלת גם אלינו".
 
ובכל זאת, אני שואלת אותך על האישי, על הכי בינך לבין עצמך, ואתה מחזיר אותי לכללי
 
"אם את רוצה את האישי, אז שיר כמו `הכל ייעלם`  ("הכלייעלם/ החוף/ והים/העצים/ הכל ייעלם/ גם/ המתאמצים/ לא יצליחו לעבור את זה/ הכל ייעלם") באמת מגיע מהפחדים הכי עמוקים לגבי מה שמבחינתי הולך לקרות כאן, במוקדם או במאוחר. אפשר לקרוא לזה מלחמת עולם שלישית, אפשר לקרוא לזה שואה גרעינית, אבל זה הדבר שאני ממש מרגיש תחושת וודאות לגביו וחרדה עמוקה, וכאן באה לידי ביטוי החוויה הזאת של הפחד המתמיד, הידיעה שמבחינתי אנחנו לקראת סיום, שמי שאחראי לו לא בדיוק אכפת לו, כי לו יש את המקלט האטומי שלו בירושלים. הפחדים האלה שלי באמת נמצאים בשיר הזה". 
  
משחק בלהיות פקיד

את היחסים עם המוזיקה החל אורנן (33) לפתח כבר בתיכון, עת אחז, יחד עם ניר טרטר, לימים איש להקת "אינפקציה", בלהקה עם השם הצבעוני "ליצני החשק של ברלין", ב"ימי רוקסן העליזים", כהגדרתו. "אחרי הצבא עבדתי בבניין, אחרי הבניין התחלתי ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, ואז הייתה השאלה `מה אתה יותר, שחקן או זמר`, עד שהבנתי שזה בעצם השילוב, ואז נוצר `מופע החיים של גוטל בוטל`. שלוש שנים אחר כך התחיל  `מופע החיים של מוטי פנאן`, שהפך לאלבום, ועכשיו לסרט פנטזיה שמבוסס פחות או  יותר על עלילות ההרכב".
 
את הסרט, אגב, תוכלו להוריד למחשב שלכם באתר שצוין למעלה, תמורת חמישה שקלים, או לסור לסינמטק תל אביב, שם יוקרן ב-1 במאי בהקרנת חצות.
 
למה בעצם התפרקה קבוצת גוטל בוטל?
 
"דודי מעיין, איש יקר, אמר שלכל דבר יש פג תוקף, ואני חושב שגם לזה. כל כך הרבה שנים, קרוב לתשע שנים, כמה כבר אפשר להיות ביחד, כמה אפשר לעבור את כל הדברים האלה, זה מאות הופעות, זה אנרגיות מאוד אינטנסיביות שלאט לאט ההוא הלך לפה, ההוא הלך לשם, ואתה אומר בשלב מסוים, במקום לעסוק ביצירה אני בעצם עסוק בלתפוס את הכל בשיניים כדי שזה יחזיק. ואז אתה אומר די, אני משחרר. נגמר סיבוב ההופעות ואמרתי אוקיי, לא חייבים, לא צריך. זה גם המשיך למקום של סרט שהיה מקום מאוד טוב, ובגוטל זה כבר היה קשה מדי. יש את כל הרומנטיזציה הזאת של הרוקנרול שחייבת להיות דרמה וחייב להיות אקשן וכעסים ומלחמות, ואני לא מגיע מהמקום הזה. אני מגיע מהמקום של אנסמבל, של עבודת קבוצה, של שאיפה למקום הרמוני ויצירה קבוצתית, אבל כשאתה הופך פתאום להיות הדבר שעשית עליו פרודיה – נמלטתי. גוטל היה, בין היתר, סוג של פרודיה על כוכב רוק, איזה אלטר אגו מטורף, ופתאום אתה מוצא את עצמך שאתה וכל הלהקה הופכים להיות גוטל.
בסופו של דבר אני חושב שהיותך יותר חשוב מעשייתך, זה גם משפט של דודי מעיין ואני מאוד מאמין בזה".
 
איפה באמת בא לידי ביטוי השחקן שבך בכל התקופה הזו?
 
"אני עובד היום בחברת תקשורת, מה שנקרא `משחק בלהיות פקיד`, שזה נורא מעניין. להתחיל כל יום לעבוד בשבע וחצי ולסיים בחמש, שש, להתנהל בתוך מערכת, וזה ממש מה שנקרא `לעשות דמות` ולהיות בתוכה עד הסוף. לקח לי זמן עד שתפסתי שאני צריך לעשות את זה. עם גוטל הייתי במצב של לחיות את החלום, להיות כל הזמן בעשייה ועם להקה..."
 
והתפרנסת מזה?
 
"מה פתאום? התפרנסתי מהצגות ילדים ששיחקתי בהן, קצת מכתיבה עיתונאית (אורנן כותב בעכבר העיר על תיאטרון, מחול, אופרה ומופעים בין תחומיים – ט.ג.), העליתי לפני שנתיים הצגה אורחת בפסטיבל עכו, עשיתי פרפורמנס טריינינג, הייתי מאמן אמנים".
 
מה בדיוק זה אומר מאמן אמנים?
 
" זה בעצם הבנה של מה זה במה, כי הייתה לי את הפריווילגיה ללמוד בבית ספר למשחק שלוש שנים מה זה במה. המון מוזיקאים לא מחוברים לדבר הזה שנקרא מפגש עם קהל ומה זה אומר לעמוד על הבמה. האירוע הבימתי הוא המפגש בין הצפוי לבלתי צפוי, הקהל מגיע לראות אותך בהופעה כיוון שהוא רוצה לפגוש אותך, לפגוש אותך באמת, לדעת מי אתה, לא רק לשמוע את השירים שלך. קודם כל אני מסביר להם שהקהל לחלוטין מגיע ולא יודע מה צריך להיות, כלומר אם אני בא לשיר שיר ואני יודע שאני צריך להתחיל לשיר את השיר אחרי פתיחה של תיבה, אבל איפה שהוא אני צריך עוד נשימה, עוד רגע להתחבר לרגע שבו כתבתי את השיר, מתוך איזה רוגע, איזה שקט בימתי, ולא מתוך הרצון `לדפוק הופעה`, אני לוקח לעצמי עוד כמה תיבות, ומתחיל לשיר רק כשאני באמת במקום הנכון, גם לי וגם לשיר.
 
"יש להקה שעבדתי איתה, בלי להזכיר שמות, שעושה נניח את אותו שיר כבר שבע, שמונה, עשר, ארבע עשרה שנה. איך אפשר אחרי כל כך הרבה זמן לנגן את השיר ולהישאר רענן. אז מדברים על מה נכתב השיר, באיזה מקום הייתי, ולאט לאט יוצרים את החיבור, כמו אצל שחקנים שמעלים הצגה שלוש מאות פעם. גם אצל מוזיקאים זה תהליך דומה שחייבים לעבור אותו. גם זמר עם גיטרה, לא רק פרפורמר, שעומד ושר ומשחק, יכול להביא את כל הצבעים שלו אל הבמה".
 
"לא סובל אסקפיזם נקודה"

מה קורה בהופעות הנוכחיות?
 
"עכשיו אני מופיע וזה לא קברטי ואני עושה את זה הכי מצומצם, יש לי הרכב שנקרא `נתי אורנן והמיעוטים`, שמורכב מנגן הקחון אורי נועז, הבסיסט עדי רוזן, ונגן הקלרנית ליאוניד צ`רנייב, ואנחנו רצים עם המופע בכל הארץ, והוא מאוד מוזיקלי ולא אופרת רוק ובאמת הכי מחובר לאלבום ומאוד מאוד אינטימי, אבל גם בתוך המסגרת הזאת קורים דברים. בהופעה האחרונה נגיד, הרגשתי צורך לתת איזושהי התייחסות לביקורת שמאיר שניצר כתב על הסרט, ואז היה נאמבר שלם ולא מתוכנן סביב הביקורת על הסרט, שהיה באמת אותו מפגש בימתי עם הבלתי צפוי, אותה התייחסות לא צפויה לכאן ועכשיו.
 
"עוד דוגמה, חצי שעה לפני שעליתי להופיע בפסטיבל פולקל`ה, עברתי באיזו פיצוציה וראיתי בטלוויזיה שמתחילה הפלישה לעזה. ואז אתה חושב לעצמך, רגע, מה עכשיו? להופיע? ילדים נהרגים שם, איך? וזה כמה עשרות קילומטרים מלבונטין, זה לא באפריקה. ואז אתה עולה לבמה, וקורה לך משהו. אני פשוט בחרתי להתייחס לעובדה הזאת, שזה קורה עכשיו. זה לא הייתה איזה הופעה במסגרת אופרת רוק פוליטית, זה הייתי אני, עם החומרים והטקסטים והדעות שלי, שהן דעות שכן מחפשות את הנקודה ההומנית, הערכית, להגיד משהו בעל כוונה. אני לא אומר שאני הולך לשנות את העולם, אבל לפחות לתת קצת צעקה. כמו שאבי בללי אמר, `זכות הצעקה לי`, ואת זה עדיין אי אפשר לקחת מאיתנו".
 
אם היית קורא את הפתיח לכתבה הזאת היית מגלה שכל מה שאתה אומר מאוד מתחבר לתחושה שעוברת מהאלבום שלך, שגם כשאתה לא כותב לאופרת רוק, היא נמצאת שם. תחושה קיומית של יחיד נגד המערכת
 
"זה בהחלט מצב של יחיד מול מערכת. אנחנו מול המערכת, אין מה לעשות. אנחנו חיים בתוך מדינה פשיסטית נקודה. אני לא מתחבא מאחורי סיסמאות. המדינה פשיסטית, נקודה. צריך להגיד את זה, צריך להכיר בזה, צריך להבין את זה. מדברים פה על מצב התרבות, ואני אומר עזבו תרבות – חיים של בני אדם. חבורה של פשיסטים השתלטו פה על השלטון ועל המערכות, ואנשים חיים פה, במדינה גזענית, אנטי הומנית, אנטי חלשים, אנטי כל מה שהוא חריג. פעם בכמה זמן זורקים איזה עצם כמו מה שקורה עכשיו בערוץ 24, הילולה שבא לי להקיא ממנה. אני לא סובל אסקפיזם נקודה.
 
"הגיע הזמן להרים את הראש ולהבין איפה אנחנו נמצאים. בחברה אולטרה קפיטליסטית, שמנהלת אפרטהייד כלכלי מול האנשים שהם `לא פרודוקטיביים`, מה שנקרא, כמו שהיטיבו לתאר את זה הגרמנים, ומי שהוא `לא פרודוקטיבי` על פי אמות המידה של האוטו החדש שלו, הוא לא במשחק".
 
ובמלחמת הצדק הזו מאיפה, לשיטתך אמור להגיע השינוי? אם הייתי מריצה אותך לבחירות הבאות, מה הייתה הסיסמה שלנו?
 
"אני חושב שהסיסמה הייתה, בואו נהיה בני אדם, לפני הכל. ואני בכוונה אומר `בואו` ולא `תהיו`, כי גם אצלי זה צריך להשתפר. אנחנו צריכים לקום בכל בוקר, וכמו שיש לנו את השוטר הקטן שצריך להרגיע, צריך גם להשתדל להיות אנשים קצת יותר טובים ממה שאנחנו. אם אני למשל עובד כפקיד, ליד המחשב, ותוך כדי שאני עובד אני שומע באוזניות שלי מוזיקה, ואז פתאום נכנסת המנקה לנקות והאינסטינקט הטבעי שלי הוא להמשיך לשמוע מוזיקה ולהתעלם ממנה, אני שוכח שהיא בנאדם ואני בנאדם ואנחנו נמצאים באותו חלל, ואז אני עושה את המהלך, מוריד את האוזניות, שואל מה שלומה, ומנהל איזה קשר אנושי. כי זה הדבר שבתכלס הולך לאט לאט ומתמוסס, ואנחנו הופכים להיות באמת חברה גסה. אז אני חושב שהסיסמה היא באמת, בואו נהיה בני אדם".
 
"לפני כמה שנים ראיינתי את השחקן סטיבן ברקוף ודיברנו על התהליך של רידוד האמנות שקורה בכל העולם, ושאלתי אותו מה אנשים צריכים לעשות והוא אמר, `פיפל הב טו רזיזסט`, ואני חושב שלמוזיקה יש את הכוח לאנשים אנרגיה להמשיך לעשות ולהתנגד. אני לא חושב ששיר שלי יגרום למישהו להוריד את הנשק ולהגיד, כן, אני מפסיק לרצוח,  אבל אולי משהו מהמסר ייצר תנועה פנימית שתזיז קצת את האנשים מהמקום שהם נמצאים בו למקום שהוא אחר, יכול להיות שמוזיקה יכולה לתת לאנשים את האוויר, את החמצן. אני מקווה שיש מספיק חמצן לכולם".
 

בקרוב יגיע האלבום של אורנן (שיזכה אגב להוצאות המשך בכל חצי שנה עם מהדורות שיכללו שירים חדשים וכן גרסאות אחרות לשירים מאותו אלבום) לחנויות התקליטים, עד אז תוכלו לרכוש אותו באתר של אורנן וגם בהופעות שבעקבות האלבום, שיתקיימו  ב-19 ביוני ב-14:00 בסלון ברלין בתל-אביב , וב-30 ביוני בפסטיבל "מטר על מטר" בירושלים.