ללא רגע דל

עשר שנים לאחר שההפקה עלתה לראשונה באופרה הישראלית, מתברר שכוחה של "טוסקה" במותניה וליחה נשאר כשהיה. הסיפור מוכר וידוע: הצייר מריוֹ קַוָורדוֹסי,  שאהובתו היא זמרת האופרה טוסקה מעניק מסתור לקונסול אנגֶ`לוֹטי שבורח מהכלא, ובסופו של דבר משלם על סיוע זה בחייו כשהוא נופל לידיו של הברון סקַרפּיָה, ראש המשטרה החשאית של שלטון הכנסייה ברומא.
 
שאלתי את עצמי אם  כאשר הסיפור מוכר, ובמקרה הזה הבימוי מוכר גם הוא -  האם הקסם התיאטרוני לא פג? התשובה שהוא שריר וקיים!  נזכור רק בפתח הדברים שמדובר בהפקה שאת רובה הגדול אנו הצופים רואים מבעד למסך שקוף שחור המשמש יחד עם עוד מסכים שקופים, כאמצעי להקרנה של קטעי וידאו שצולמו ובחלקם גם בוימו ברומא, בשלושת האתרים בהם מתרחש הסיפור הדרמטי: כנסייה סנט אנדריאה דלה וַואלֶה, ארמון פַארנֶזֶה ומבצר סנט אנג`לו (בית סוהר) שליד הוותיקן. המסכים שיוצרים קושי מובנה בצפייה מסתייעים בעיצוב תאורה מרשים של במבי. 
 
ההצלחה הזאת בשימור המתח והדרמה  תרשם בראש ובראשונה לזכותו של המנצח דניאל אורן, בניצוח מוקפד. אורן יודע כיצד להפעיל את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון שהפיקה את המיטב לא רק בנגינת הנגנים כולם, אלא נשמעה מצוין גם בקבוצות הכלים השונות, הצ`לות בסולו היפהפה, כלי הנשיפה ובכלל. לצד הנגינה נוצר גם איזון מוצלח מול הסולנים והמקהלות, איזון שלא הופר גם בקטעי הפורטיסימו.
 
זמרת הסופרן מישל קריידר, שהייתה זה כבר לחביבת הקהל בישראל, מצטיינת גם הפעם. נוכחותה בולטת באיכות קולה וברגישותה הרבה לדקויות שבדמותה המורכבת של טוסקה, אישה מאוהבת התובעת תביעות בסיסיות מבן זוגה ונקלעת שלא בטובתה לסיטואציה פוליטית נוקשה ולצורך בשימוש בנשיותה ככלי לשחרור בן זוגה הכלוא. טוסקה היא הדמות היחידה שמשתנה לנגד עינינו מן הכניסה הראשונה שבה היא נחשפת באהבתה הקנאית לצייר, דרך הרגע שבו היא נוטלת סכין מן השולחן ונועצת אותה בבטנו של סקרפיה ועד לזינוק אל המוות מגג מבצר סנט אנג`לו. קריידר שופעת נוכחות, רגישות ותשוקה ורגעי השיא המוזיקליים שהבולט בהם הוא כמובן האריה הגדולה "חייתי למען האמנות, חייתי  למען האהבה", זורמים באופן טבעי מתוך הרצף.
 
בן זוגה, הטנור האיטלקי רובנס פלזירי, צעיר נמרץ בעל נוכחות, שמיטיב להפגין את יפי קולו רגעי האינטימיות, בייחוד באריה הגדולה במערכה השלישית "והכוכבים האירו" וגם ברגעי הלעג כלפי שוביו ובייחוד כלפי סקרפיה. השניים המופיעים לראשונה יחד בוימו היטב וכאן המחמאות מגיעות לבימאית המחדשת יוליה פבזנר (בימוי מקורי: הוגו דה אנה). לעומתם -  סילבנו קרולי בדמותו של הברון סקרפיה, האיש הרע באופרה הזאת, הוא סיפור אחר. קרולי כבן שבעים, זמר עתיר ניסיון בימתי שר בסגנון אחר ומגלה נוכחות אחרת. כמי ששר לבטח את התפקיד עשרות פעמים, הפגין קול מרשים התנהל על הבמה באורח  די עצמאי, כמי שהביא את התפקיד מהבית. רק בסופו של הערב חריגותו מן השניים האחרים הלכה והתפוגגה.
 
עוד בלטו לטובה בהפקה ולדימיר בראון, כשמש הכנסייה, וזה אינו מפתיע, ברון ממשיך לשמר את מעמדו כאחד מעמודי היסוד של האופרה הישראלית וקרלו סטריולי, כצ`זרה אנג`לוטי, האסיר הנמלט, מנאמניו הוותיקים של דניאל אורן המגיע לישראל מאז ההפקה הראשונה של "אאידה" בקיסריה. עוד הפגינו נוכחות מרשימה שתי המקהלות מקהלת האופרה שאותה מדריך ישי שטקלר, שנשמעה היטב גם מאחורי הקלעים, ומקהלת מורן הצעירה שהודרכה על-ידי שרון רם .
 
לסיכום - בעיקר בזכות עבודתם של אורן ופבזנר, נראתה "טוסקה" כהפקה רעננה וללא רגע דל אחד ובעיקר זהו ערב שבו המנצח הגדול הוא פוצ`יני וזה מה שחשוב!