מוזיקה - בללי/ רביץ/ רביקוביץ

"לא היה תהליך שכלתני בדיסק הזה אלא טקסטים שנפגשו עם העולם המוזיקלי שלי בכימיה אדירה". אבי בללי על המפגש עם שירי דליה רביקוביץ

להפתיע במילה הכי פשוטה

"ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות/ בציפורניים שחורות מעמל/ ובנין מנהרות בחול./ כל מקום שנחה עיני היו רצועות ארגמן/ ועיניים רבות זרחו כמו חרוזים של כסף./ שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,/ שנוסעות בלילה אחד סביב לעולם כולו/ ובאות עד ארץ סין/ ועד מדגסקר,/ ואלה ששוברות צלחות וספלים/ מרוב אהבה,/ מרוב אהבה,/ מרוב אהבה." ("הזמן הניצוד ברשת (מרוב אהבה)", מילים: דליה רביקוביץ, לחן אבי בללי, שירה: אבי בללי ויהודית רביץ).

תחושת הכישוף הבללית נמצאת שם מהרגע הראשון. הצלילים קוראים לך, רומזים סודות ומפתים להתכופף ולהקשיב בין השורות, ולשמוע שהמילים, הפעם, שונות, והמנעד של זירת ההתרחשות הנוכחית לוקח את הצליל הבללי הכל כך מאובחן למקומות חדשים, יד ימין שלו אוחזת בדליה רביקוביץ, ולשמאלו יהודית רביץ, באלבום שמייצר חיבורים מאוד לא צפויים ומוצא את נקודת החיבור בין שלוש שפות חזקות ונפרדות.

"המפגש הראשון שלי עם רביקוביץ היה דווקא דרך השיר `כישופים` של מלכה שפיגל", מספר בללי. "שיר שגרם לי לתמוה. הטקסט נשמע הזוי לחלוטין כשלא מכירים לעומק את עולמה של רביקוביץ`, אבל מאוד סקרן וריתק אותי והיה מסומן אצלי כמשהו שאני צריך להגיע אליו ולהתעמק בו. המפגש הראשון שלי אחרי הסימון הזה היה עם סולו. סולו יורמן, שלא תבלבלי עם מישהו אחר..." ( כאן כנראה המקום להיפטר מתחושת אי הנוחות הקלה שמלווה אותי עד שורה זו בהתחשב בעובדה שמדובר במפיק הבית במקרה שלי, אז הנה נפטרנו מזה ועכשיו אפשר להמשיך הלאה כרגיל).

"סולו נתן לי את הספר האדום של רביקוביץ` והציע לי הצעה לערב שנעלה בפסטיבל ישראל, שלא יצא בסוף לפועל מסיבות הפקתיות, אבל משהו שם נורא ריתק אותי במשוררת הזאת, כי הרגשתי שהשימוש שלה במילים עבריות נורא קשור לעולם הצלילים שלי. השימוש שלה במילה הוא כמו בחירת הצלילים אצלי. זה משהו שקשור בלקחת את המילה הכי לא צפויה, ולתקשר איתה, להיות באיזו שהיא כימיה כללית עם כל השיר והרעיון, ולהפתיע במילה הכי פשוטה, ולתת את ההרגשה הכי לא מוכרת".

להלחין כמו לעשות "פו"

"מה כבר עשיתי?/ אני שנים לא עשיתי כלום./ אני רק הסתכלתי בחלון./ טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,/ שנים על שנים./ זה היה דשא רך ומשובח./ שחרורים התהלכו עליו./ אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים./ בודאי באביב./ אחר כך צבעונים,/ נרקיסים אנגליים,/ לוע האריה/ שום דבר מיוחד./ אני שום דבר לא עשיתי./ חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא./ ישנתי כל כמה שאפשר./ היה זה חלון גדול די הצורך./ כל מה שיש בו צורך/ ראיתי בחלון." ("החלון", מילים דליה רביקוביץ, לחן אבי בללי, שירה אבי בללי ויהודית רביץ)

תן לי דוגמה ספציפית מתוך השירים באלבום

"אנשים יכולים להגיד, `הזמן עבר, שנים חלפו`, אבל היא תכתוב `חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא`. זה מאוד מובן, נכון? לא תגידי עכשיו, על מה היא מדברת? עבר זמן, חלפו שנים, ואני לא עשיתי כלום. `קיץ וחורף התהפכו בין גבעולי הדשא`?! מישהו יגיד ככה `עבר עלי הזמן`?! וזה הדבר שמאוד חיבר אותי אליה. שאתה נמצא בסביבה מאוד יומיומית, מאוד אישית, אבל אתה נותן חופש לפואטיקה ונותן איזו שהיא זריקת מרץ ליצירה עם משפטים כאלה."

ואיך טכנית הפך כל הדבר הזה מהתלהבות לאלבום?

"הרעיון של פסטיבל ישראל ירד אבל מצאתי את עצמי נמצא באיזשהו טראנס עם הספר הזה. כל בוקר הייתי קם, עושה קפה, לוקח את הגיטרה, קורא קצת בספר, פה שיר, שם שיר, לא לפי הסדר. מוצא משפט שמרתק אותי ונכנס לשיר. ככה קרה שפתחתי את הספר על השיר `סנט אקזופרי`, היד שלי הייתה מונחת במקום מאוד אקראי על הגיטרה, ואני נשבע לך שככה יצאה המנגינה, כשאני פורט באותו מקום אקראי תוך שאני קורא את השורה בשיר. סיפרתי ליהודית על המקריות הזאת והיא אמרה שזה כמו לעשות `פו`, כמו משב רוח על חול שמגלה מתחתיו את האותיות והמנגינה. זה לזהות שיש שם משהו דרך מגע נורא קל. בגלל זה גם התעקשתי עם עצמי לעשות את הדיסק הזה. לא היה שום תהליך שכלתני בדיסק הזה אלא טקסטים שפשוט נפגשו עם העולם המוזיקלי שלי בכימיה אדירה, כמו שיחה של שני אנשים שטוב להם להיות ביחד ומעניין להם. היה פשוט דיאלוג מדהים בין שני העולמות האלה".

"רציתי שיהודית תהיה השגרירה הנשית בשירה הזאת"

המשפט היפה הזה שציטטת מפי רביץ סיפק לנו עכשיו את הכניסה ההולמת שלה לפרויקט הזה. בסך הכל מפגש שהוא לא מאוד צפוי בין שני יוצרים שעל פניו נדמה שהם מדברים בשפות שונות לגמרי

"זה היה מפגש שהיה אמור לקרות כבר הרבה זמן. בזמנו, בשנת 92 , כבר הייתה פנייה שלה לגבי שיתוף פעולה עם הטרקטור, כלהקת אולפן לאלבום שלה. אבל דני מקוב עזב אז בדיוק את הארץ וזה לא יצא לפועל. הכרנו ככה בקטע של אהלן, ותמיד התפתחה בינינו איזו שהיא שיחה נעימה, ואז הלחנתי את `הזמן הניצוד ברשת` וחשבתי שנורא מתאים ליהודית לשיר את השיר הזה.

"הוא הזכיר לי את `שובי שובי לשדה` שהיא הלחינה בזמנו לאריק סיני, ונורא אהבתי את זה שסוף סוף אני מרשה לעצמי גם להיות קצת מושפע ממוזיקה ישראלית, כי תמיד הייתי באיזה מקום נורא אקספרימנטלי, נורא חוקר את המוזיקה החדשה, רוצה להתרגש מצלילים חדשים, תמיד אני נמצא בעולמות שבהם הדבר הכי מוכר זה פי.ג`יי. הארווי, ופתאום נורא אהבתי שזה מזכיר לי שירים מהעבר, זה נורא הזכיר לי בקופצניות שלו איזה משהו צברי שאני מאוד אוהב, ופתאום אני אומר כן, אני ישראלי, אני דור ראשון בארץ, מוזיקאי, והגיע הזמן שתזהה ותיהנה מהישראליות. כמובן שאחרי זה הטלתי שם איזה פצצת פאנק עם הפזמון... אני נורא אוהב לעשות במוזיקה קולאז`ים, ונורא אהבתי להכניס את השיר הזה, את החתיכה הצברית הזאת, לאיזה עולם שבא ממקום אחר של אנרכיה ופאנק, מעולם נורא אנגלי, וזה היה גם ההקשר והעניין שלי, להתעסק עם פאזלים. הקטע הזה הוא לגמרי פאזל".

איך זה הופך משיר אחד לחיבור של כמעט חצי אלבום שבו רביץ שרה?

"הרגשתי שזה לא נכון שכל הזמן אני אצטט מחשבות נשיות, כי יש מקומות שהייתי רוצה שהדמות הנשית תדבר אחד לאחד, כמו בשיר `מיקי היקר`, למשל. הייתה לי תחושה שלבוא ולצטט אותה יהיה פחות מרגש ויותר רציתי את זה כמכתב שהיא כותבת שבו שומעים את הקול הנשי ומאוד רציתי שיהודית תהיה השגרירה הנשית בשירה הזאת. רציתי דמות נשית שמייצגת את העולם הרביקוביצי הנשי, ודמות גברית של מעין מקהלה כזאת שמצטטת את עולמה, והגדרתי את זה ככה ויהודית מאוד שמחה על הרעיון. הייתי יושב אצלה, והיא בחרה את השירים שהיא רוצה, והייתה בינינו אינטראקציה אדירה. חשבתי על הדיסק הזה כיצירה כללית עם מנעד שמשתנה כל הזמן, וזיהיתי את הקול של יהודית כדבר שמאוד קונטרסטי לקול שלי".

היו רגעים בעבודה המשותפת שבהם כן הרגשתם את העובדה שאתם באים ממקומות שונים מאוד או שאולי בעצם הבנתם פתאום שאתם הרבה פחות שונים ממה שחשבתם?

"אני לא יודע כמה אנחנו שונים. אל תשכחי שיהודית היא בוגרת `ששת`. היא הבינה על מה אני מדבר. זה לא שבאתי לזמרת שלא מבינה מה אני רוצה ומה זה השירים האלה. היא גדלה על דברים מאוד דומים, היא עשתה דברים מאוד ישראלים ואחרים, אבל בדיעבד, גם אני נורא אהבתי הרבה דברים שלה עם מתי כספי שבזמנו לא התעסקתי איתם כי הייתי באיזה מקום נורא קיצוני של ילד שאוהב מוזיקה אחרת. בסך הכל, עם כל הלד זפלין והג`נסיס שאני מת על זה עד היום, ועם כל הג`וי דיוויז`נים למיניהם, גם אהבתי את השיר `נואיבה` של מתי כספי, או כשאני שומע את יהודית שרה את `מישהו`, אני אומר, וואלה, זה מרגש אותי. אני שאני שומע היום את `שבלול`, כל הדברים האלה, בעצם, זאת הילדות שלי, או לפחות, גם זאת הילדות שלי, זה כמו אחד העצים בשכונה. ודווקא בגלל שזה היה שם לא שמתי לב לזה. `אריק איינשטיין, זה פה, אז בסדר, אני הולך לשמוע לד זפלין...` אבל כשאתה מתבגר אתה אומר, וואי, כמה `אבשלום` נוגע בי, לא פחות מאשר `קשמיר` של זפלין".

עד כמה רביץ הייתה מעורבת בעשייה המוזיקלית, מעבר ללבוא ולשיר?

"שרתי לה את השיר פעם אחת, הדבר היחיד שהיה נתון מראש היה המבנה של השיר, ובתוך זה ביקשתי ממנה למצוא את עצמה. היה לי חשוב שתבוא יהודית רביץ, ולא רביץ שבאה לשיר שירים של בללי מנקמת הטרקטור, והיו שם דברים שהיא הציעה שלא היו עולים בדעתי, והיא נתנה תרומה אדירה מהעולם הרביצי. יהודית הייתה מעורבת עד הסוף, בגלל זה שם התקליט, `בללי/רביץ/רביקוביץ`. הייתה שם אינטראקציה חזקה מדי בשביל לקרוא לזה רק בללי.

"אני יודע שיש תחושה שהבחירה של הכותרת היא בגלל שיווק, וזה לא רק בגלל זה, אבל גם זה עלה לי בראש. הרגשתי שאני מאוד רוצה שהרבה אנשים יכירו את רביקוביץ, ואני עושה הכל כדי שהשירים האלה יגיעו לכמה שיותר בתים. לא רציתי לעשות תקליט לחבר`ה שלי, שיגידו `איזה יופי בללי`. רביקוביץ` היא כל כך פשוטה אבל כל כך עמוקה בו זמנית שאני חושב שהרבה יכולים לתקשר איתה ולגלות את העומקים שלה. בעידן כזה שבו הכל פארש, בעולם של כוכב נולד כוכב יוולד, אחלה, כל העולם זה ככה, זה טוב, זה מצוין שיש כוכבים שנולדים, אבל אל תשכחו את המוזיקה. כי זה לא מוזיקה המקום ההוא. זה בידור. ומוזיקה ואמנות זה עולם אחר, עולם של אמנות, נקי, נטו, ולמה לוותר על זה. אני רואה את הבת שלי או את הבן שלי בן השמונה שרים `בלה נתבלבלה` (מתוך "בלה הלכה", משירי האלבום – ט.ג.), מה רע לגדול ולשיר או לצטט שיר של רביקוביץ` במקום שירי `אתה תותח`, שאין לי נגדם כלום, אבל אי אפשר רק זה. והדבר שהכי אכזב אותי זה חברות התקליטים שלא הבינו על מה אני מדבר. ואני נורא שמח שאני מדבר איתך אחרי שבועיים וזה נמצא כבר בהדפסה של מהדורה שנייה".

לבנה קטנה של תרבות

הוצאת את זה בהוצאה עצמית?

"הוצאה עצמית שלי, עם אילן צלר ואורן גורביץ, ופה אני חייב תודה גדולה לעוד איש באלבום הזה, אילן צלר, הסוכן שלי, שבא ואמר, `אם אף אחד לא רוצה לעשות את זה, ואתה רוצה לעשות את זה, אז תשקיע בזה. כמה אתה צריך? אני אלווה לך.` הוא בעצם ניסה להכניס אותי לעולם של `יש לך חלום, תמצא את הדרך לעשות אותו`. עשינו חישוב, מצאנו שצריך להשקיע בסביבות ארבעים אלף שקל, כל אחד מאיתנו שם חמש עשרה אלף, אני לוויתי, זה לווה, זה לקח, שברתי חיסכון, ובמקום לשים את זה בבנק שמתי את זה בבנק היצירה שלי מתוך ידיעה שאת הכסף אני בטח אפסיד, אבל בעוד כמה שנים אני אגיד, עשיתי משהו שאני רוצה לעשות, ולא נתתי לניוון של התרבות הישראלית העכשווית להשתלט עליי או לגעת בי.

"אני בא לחברת תקליטים, אני אומר להם, יש לכם איזה ממד ארכיוני. אתם האוצרים של המוזיקה הישראלית, אז בסדר, עזבו בללי, אבל רביקוביץ? אין לכם שום מקום לתת לשירה הישראלית? שום מדף שאפשר לשים בו, אם מישהו פה מתגייס לזה? הכל פה זה רק כסף ורק פופוליזם? אין פה טיפה חשיבה של לתת איזה לבנה קטנה במקום שנקרא תרבות ישראלית של שירה ושל מוזיקה. וזה נורא אכזב אותי. הרי על כמה כסף מדובר? כמו שאת רואה, אני גייסתי את זה".

אבי בללי יארח את יהודית רביץ במופע משירי דליה רביקוביץ` ביום שישי, 8 במאי 2009 ב-12:00 בזאפה תל-אביב.