שני מנצחים גדולים

בהבהוב קצר בסרטה של סוזן לייסי "ליאונרד ברנשטיין: הכי גבוה שאפשר", המוקרן בימים אלה בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל-אביב, אומר הכנר אייזק שטרן "לני (ליאונרד) פעם אמר לי: זה לא נפלא להיות צעיר ומפורסם?!". שנייה אחת בסרט מעצימה את ההבדל בין שני המוזיקאים שסרטים עליהם כלולים בתכנית הפסטיבל. מול דמותו האקסטרווגנטית של ברנשטיין ניצבת דמותו המאופקת של קורט מאזור בסרטה של עמית ברויאר "קורט מאזור" – תרגילים בהקשבה".

מאזור, ממרומי גילו (בן 82) שב לבקר בעיר הולדתו בשלזיה (מערב פולין) ולצד הביקור המרגש (יותר אותו מאשר אותנו, הצופים) הוא מלמד בכיתות אמן מנצחים צעירים בברזיל, בפולין ובניו יורק. אחת השאלות הבולטות ביותר ששואל מאזור את תלמידי הניצוח שלו המנסים להתמודד עם המוזיקה של מאהלר היא "האם סבלת אי פעם? האם היית רעב בילדותך? מאהלר סבל כל ימי חייו ונרגע רק כשידע שהמוות קרוב".  לא בטוח שתלמידי ניצוח יודעים להטמיע את המידע הזה ולתרגם אותו לשפת ניצוח שתניב נגינת מאהלר אחרת, שונה.

ברנשטיין, מחשובי פרשני מאהלר במאה העשרים, התמודד, לאו דווקא עם תלמידי ניצוח. הוא היה האיש שהחזיר את מאהלר הביתה. הוא לימד את נגני הפילהרמונית הווינאית לנגן את המוזיקה של המלחין. מאהלר שניהל את בית האופרה של וינה, שנגניה הם נגני התזמורת הפילהרמונית באותה עיר, ניצח על יצירותיו בערים אחרות. אחרי מותו ב-1911, יצירותיו נדונו לשכחה. אחר כך בא השלטון הנאצי שאסר על השמעת המוזיקה שלו (ושל רבים אחרים) והוא נשכח. ברנשטיין שהוזמן על ידי הווינאים מצא תזמורת מעולה שכלל אינה חפצה בנגינת מאהלר. הוא מספר בסרט ששמע אותם מרננים על המלחין ומי בכלל צריך את המוזיקה הזאת (האנטישמיות אינה מוזכרת, אבל תרומתה העקיפה והסמויה לדחיית מאהלר אינה רחוקה מן העין). "בסופו של דבר," אומר ברנשטיין,"אחרי שהם גילו את רזי שפתו וניביו הם התאהבו בו". הישג בלתי רגיל.

את שני המנצחים הגדולים ניתן להשוות בעוד מישור והוא הפוליטי. שתי פוליטיקות שונות ללא ספק. קורט מאזור היה מעורב אישית בהפיכה השקטה שעברה על מזרח גרמניה לקראת קריסת ההנהגה הקומוניסטית שניהלה אותה. בביתו ובשותפותו הייתה הנפילה נפילה שקטה ללא קרבנות.

הפוליטיקה של ברנשטיין לא הייתה קרובה כל כך לביתו, הוא עשה רבות במישורים חברתיים בארצות הברית, אבל החזית הפוליטית שלו הייתה כאן, בישראל. הוא לא הסתפק בהזדהות מרחוק, אלא היה כאן מתחילת הקריירה שלו ומשנותיה הראשונות של המדינה, וניצח בערים זמן קצר ביותר בתום קרבות מלחמת השחרור ושוב לאחר מלחמת ששת הימים ובנקודות רגישות בהיסטוריה הלוהטת תמיד של המדינה. כאן הייתה לו הזדהות שלמה, עם העם, עם תרבותו, עם שפתו (הוא למד עברית ובחלק גדול מיצירותיו הייתה העברית נוכחת). קשה לראות בדור המוזיקאים החדש, של בני הארבעים והשלושים היום ממשיכים לקו הזה שלו ברנשטיין.

התרגשות מאופקת

אבל נשוב לסרט על קורט מאזור. בסופו של דבר הצפייה היא בעיקרה מתעדת. קשה לקלוט את מסריו של מאזור לתלמידיו, למעט אולי מסר אחד שמנחה את המנצחים להרפות. לעתים מזומנות התזמורת, גם אם זו תזמורת סטודנטים שלוקטה כדי לשמש מעבדת ניסוייים למנצחים סטודנטים, תוכל להסתדר טוב יותר עם ניצוח מאופק ומרומז יותר ולעתים גם תוכל לנגן אם המנצח יעצור ולא יניף את ידיו כלל.

סקרנות הצופים לגבי מאזור תבוא על סיפוקה רק באופן חלקי, כי יש בו חזרות מסוימות על דפוסי התנהגות והוראה שהשוני העיקרי שבהן הוא אתר ההתרחשות. אותו מנצח מלמד בשלושה מקומות שונים בעולם, אבל המסרים המתועדים בסרט נשמעים כחוזרים על עצמם. הרגעים היותר מרגשים, הם המרגשים של מזור עם הבית בו נולד בעיר בז`ג ובכנסיה שאליה הלך עם אמו בימי ראשון.

גם כאן ההתרגשות מאוד מאופקת, אבל למעריציו הרבים זו הזדמנות לראות עוד פן ולשמוע ממנו איך התבשר שלא יוכל לנגן בכלי, בגלל מחלה בכפות ידיו שמנעה ממנו את הנגינה ואיך הניצוח שהיה בסך הכל פתרון לרצון לעסוק במוזיקה למרות מוגבלויותיו האובייקטיביות, הפך למקצועו העיקרי והיחיד.  מאזור שניהל את הפילהרמונית של ניו יורק משבח את התזמורת בכך שהוא יכול לעשות איתה מה שהוא רוצה. הוא מסביר שנגינה החורגת מן המסורת תיתקל בסירוב לשיתוף פעולה של הנגנים בפילהרמונית של ברלין, למשל בשעה שהניו יורקרים ייעתרו.

הבמאית עמית ברויאר מכירה את מזור כבר שנים . היא תיעדה את האיש בסרט מוקדם שלה שבמרכזו הצבתו המחדשת של פסלו של מנדלסון בלייפציג בקרבת אולם תזמורת ה"גוונדהאוז" ובקרבה לביתו של מנדלסון. מאזור היה שותף לגיוס הכספים שנועדו לשחזר את ביתו של מנדלסון באותה עיר.

תופעת ברנשטיין

הסרט על ברנשטיין (בסדרת ה"מאסטרס" של הערוץ הציבורי PBS, בארה"ב) מנסה להבליט פן שונה. הסרט  הנפתח בתיאור לווייתו של ברנשטיין, מלווה בקטעי סרטים רבים שבהם הוא מדבר ומנצח, בעדויות של אחיו ושל ילדיו – חושף מצד אחד את החלוציות של תופעת ברנשטיין ומנגד מציב את שלל ההתלבטויות של המנצח והיוצר.

 ראשוניותו מתבטאת בכל שהוא היה המנצח החשוב ביותר, המשפיע ביותר שקם לאמריקנים עד היום. הוא היה האמריקני הראשון שקיבל לידיו את ניהול התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, הוא היה האמריקני הראשון שניצח ב"לה סקאלה" וכאמור לימד את הווינאים לנגן מוזיקה של הווינאי מאהלר. כמלחין הוא היה הראשון שהעמיד בעולם המחזות המוזיקליים של ברודווי, תזמורות ומוזיקה מאיכות אחרת ב"קנדיד", "מלחים בחופשה", "סיפור הפרוורים", "מקום שקט". החשש היה שהביקורת והקהל יראו בתוצרים האלה תוצרים "אמנותיים" שיעשו טוב למבקרים, אבל יהיו רעל לקופות.

ההתלבטות השנייה היא של המלחין שחש שהוא חייב לקחת פסק זמן מן הניצוח כדי להתרכז בעשייה. וגם כשהוא עושה את זה, הוא יושב שעות לפני דפים ריקים וחש שהכישרון לחבר מוזיקה נטש אותו. הכאב הזה בולט בסרט.
נושא נוסף שבא כאן לידי ביטוי בפעם הראשונה לדעתי בסרט דוקומנטרי על חייו הוא  זהותו המינית כביסקסואל. הסרט מתאר איך השפיע הגילוי על חייו, על אשתו, על משפחתו על הסובבים אותו.

קונפליקט נוסף הוא החשש מן המוות בגיל מסוים. חשש שאולי ירש מאביו, האב שהתנגד בתחילה שבנו, לני, יעסוק רק במוזיקה, ורצה בו כסוכן נוסע כמוהו, שייכנס לעסק המשפחתי. האבא הזה חשש ממוות בתחילת העשור השמיני לחייו ואת הפחד הזה הוריש האבא לבן, ללני. וגם זה הגשים את עצמו. 

חובבי המוזיקה ימצאו עניין בשני הסרטים, באיפוק ובצניעות של מאזור כמו גם באקסטרווגנטיות ובהתלבטות הנראית לעין של ברנשטיין.