עיבוד של הצגת נוער
 
עבור תיאטרון "מופע", הזכייה בפרס הראשון בתיאטרונטו עם ההצגה "הבן של יעקוב", הייתה הפתעה גדולה. זהו עיבוד חדש, לאחת ההצגות הנצפות ביותר בקרב בני נוער בשנים האחרונות, "על מגש הכסף" שכתבה גליה בארי, המנהלת האמנותית של התיאטרון הוותיק, שזכה להכרה נוספת, כאשר קטף שלושה פרסים נוספים בפסטיבל תיאטרון לילדים ונוער בחיפה במהלך חול המועד פסח האחרון: בקטגוריית המחזה, המוזיקה ופרס השחקן הטוב ביותר.
 
המחזה מספר את סיפורו של סא"ל במי"ל אברם אבוקסיס, שנמצא במילואים ועומד להיכנס בכל רגע עם הגדוד שלו ללבנון של שנת 1982. הוא מנסה להסתיר את כאבי הראש והסחרחורות שתוקפים אותו, אך המח"ט, חבר ילדות שלו, אינו מוכן לוותר לו ושולח אותו לרופא. שם, אברם כבר אינו יכול כבר להסתיר את האמת הנוראה.
 
ההצגה "הבן של יעקוב", עובדה במיוחד לתיאטרונטו, לאחר שהשחקן ליאור זוהר, ששיחק ב"על מגש הכסף" הציע זאת לבארי, שנרתמה לרעיון ופעלה למימושו. את הדרמטורגיה למחזה עשתה גורן אגמון והזכייה בפרס הראשון הוכיחה את נכונות המהלך. "דרך הסיפור של אברם ההצגה מספרת על המפגש הלא נעים של העולים של שנות ה-50 עם האוכלוסייה הצברית, שלא ידעה איך לקבל אותם. עד היום, אנחנו לא בדיוק מוכנים לתרום לקבלה האמיתית של העולים שמגיעים לכאן", משתפת בארי, כמי שבעצמה הגיעה ארצה כילדה מפולין באותן שנים.
 
הקרנות רנטגן נגד גזזת
 
העלילה, שמסגרתה היא יציאה לשירות מילואים, מספרת את סיפורו של אברם, ילד שעלה מצרפת, ונחשב לעולה מרוקאי, ועל המפגש בינו לבין החברה הישראלית. "הילדים לועגים לו בשל הקרחת שלראשו, שמקורה בטיפולי הגזזת (מחלת עור פטרייתית), שעשו לו בנמל חיפה, עם רדתו מהאוניה. כל ניסיונותיו להתקבל בחברה עלו בתוהו. התחלתי לחפש מה קרה לאותו ילד", מספרת בארי על מה שהוביל אותה לבצע תחקיר מקיף, "חיטטתי באינטרנט ועליתי על סיפור הקרנות הרנטגן של שנות ה- 50 וכמה שחיפשתי יותר, הזוועה שהתגלתה הייתה זוועה אמיתית".
 
במהלך התחקיר גילתה בארי שהילדים שעלו ארצה בשנות ה- 50 ועברו הקרנות, החלו לסבול בשנות ה- 80 מתופעות של נשירת שיניים, כאבי ראש, איבוד ראיה, ראיה לקויה וסחרחורות, אך הממסד סירב להכיר בסבלם. נקודת המפנה לקחה עוד שנים ארוכות, למרות שכבר בשנות ה- 80 המוקדמות, פורסמה באחד העיתונים הגדולים כתבה מקיפה על מוות של אנשים שסרטנים התגלו בראשיהם ובעורם. "הרבה שנים הייתה הכחשה ורק בשנת 1995, בסופו של תהליך ארוך ומשפיל, יצא חוק הגזזת בו הוכרו הילדים כנפגעים ועד היום מפצים אותם, אך שום פיצוי אינו יכול לכפר על סבלם".
 
"בדיעבד הסתבר שגם בצבא האמריקאי לא ידעו איך לטפל בגזזת והחליטו לטפל בה על ידי הקרנות רנטגן, אך בעוד שבארה"ב הוציאו חוק נגד שימוש ברנטגן לצורכי ניסוי או ריפוי, בוודאי לא בכמויות שהקרינו לילדים שעלו לישראל. לילדים האלו הקרינו כמויות עצומות ודי במרמה. הקרינו להם לראש קרני רנטגן במשך חמישה ימים, כל יום למשך רבע שעה. כל יום שכזה שווה ל- 35,000 צילומי רנטגן שעושים היום. זו כמות שהורגת סוסים. היום, כשעושים צילום של רופא שיניים, שמים סינר שקולט את הקרניים והאחות יוצאת החוצה. אף אחד לא התכוון להרוג, אך היהירות והפחד מהעלייה הזו, היה כל כך גדול וחשבו שזה הפתרון. העולים, שהגיעו ללא שפה, סמכו על הממסד, ואם הרופא או האחות אמרו שצריך טיפול, לא היו התקוממויות, גם לא מצד ההורים. הטיפול היה גורף בכל הילדים שעלו ארצה מארצות ערב עד גיל 15, וגם לילדים מעליות אחרות וצברים עשו טיפול, אך רק לאלו שהייתה להם גזזת. מי שלא הסכימו לקבל את הטיפול, נאמר להם שהם לא יעלו ארצה".
 
"זה לא מחזה דוקומנטרי", אומרת בארי, "זה סיפור מאוד קטן על אברם, הבן של יעקוב, שניסה לשמור על הכבוד שלו ולהשיג הכל בעשר אצבעות, `כל אצבע זה כמו 100`, הוא אומר במחזה. הוא לא ביקש ולא קיבל מתנות. כל דבר עלה לו בדמים ומלחמות ובסופו של דבר הוא הצליח להשתלב ואפילו התחתן עם צברית, עבורו זו גאווה גדולה. אבל את המלחמה הזו הוא לא יכול היה לנצח, כי שתלו לו בגוף חומרים, שבסופו של דבר הכריעו אותו". אברם, שעומד לצאת למשימה בלבנון מבקש מהמג"ד לצאת לקרב האחרון של חייו, במקום למות כמו כלב.
 
"אני לא נביא זעם ולא היסטוריון"
 
לדברי בארי, אין לה חיבור אישי לסיפור מעבר לעוצמת החוויה שחוותה כשהתגלה לה היקף מקרי הגזזת. לדבריה, התיאטרון, שמציג מזה 18 שנה בפני ילדים ונוער, נושא באחריות גדולה כלפיהם והחומרים המוצגים במסגרתו נכתבים ונבחרים בקפידה.

"לצערי היחס כלפי העולים לא השתנה על ידי המיינסטרים", היא אומרת, "אני לא יודעת איזה זוועות נגלה עוד כמה שנים, דברים נעשים פה, ואנחנו חיים את חיינו. רק בשנים האחרונות התגלתה פרשת הצוללנים בקישון, והסיפור על החיילים שטופלו באנתרקס ואיש לא אמר להם דבר. זו הפריבילגיה שלי כמחזאית, לכתוב על משהו שקרה מזמן, אני לא נביא זעם ולא היסטוריון. אני מתארת את התופעה, ועצם זה שהדברים מועלים ויש שיח וויכוח, זו ההבטחה שכמות הדברים הקשים האלו תקטן. היום קשה יותר לעשות זוועות בהיקף כזה כשהדיווחים עוברים און ליין בתקשורת".
 
על העבודה בתיאטרון לילדים ונוער היא אומרת כי אין פשרות ברמת המשחק, הביצוע והחלל. לאחר הזכיות האחרונות בארי מאמינה שתמשיך לכתוב גם למבוגרים, בד בבד עם המרכזיות שנותן התיאטרון לילדים ונוער.
 
את השם יעקוב, כתבה בארי באופן משובש בכוונה: "אבי זיכרונו לברכה היה ניצול שואה", היא מספרת, "כשהוא עלה ארצה בשנות החמישים הוא בחר בחיים, עשה כל מאמץ להדחיק את מה שעבר בשואה ולפתוח בחיים חדשים. הוא כעס על אמי זיכרונה לברכה כשדיברה בפולנית והתעקש לדבר בעברית. הוא למד באולפן וניסה להתערות בחברה הישראלית, אך דבר אחד הוא לא הצליח להבין - למה כותבים בכתיב חסר? כל השנים, את המעט שכתב, תמיד כתב בכתיב מלא. ה-`ו` הזאת היא בשבילו".