מוזיקה ושעשועים

לכאורה יש הכל בפסטיבל הזה. תכנית הפונה לפלח אוכלוסיה רחב. הכיוונים הם מוזיקה ושעשועים,  מוזיקה ברזילאית, מוזיקת בארוק ושילוב של מוזיקה וטקסט. השנה נוספו לכל אלה אירועים לכל המשפחה. על האיכות אין כמעט מה לומר. הרמה הכללית הגבוהה והמרשימה בכל המופעים נשמרת לאורך 11 שנות הפסטיבל הזה והשנה ה-11 לא יצאה מכלל זה.
 
מופע הפתיחה של דודי זבה "אופרה בטירוף" הפתוח לכל, נתן את הטון לאפשרות לצחוק על המוזיקה. ריינר הרש וסולני תל-אביב המשיכו את הקו. אם כי היו כמה מן ההלצות המתוזמרות של הרש שירדו מעט מתחת לתחכום העדין ופה ושם קטע אחד או שניים היו מיותרים. אבל ריינר הרש עשה על הבמה ובאולם כבתוך שלו והקהל הלך איתו. גם סולני תל-אביב הלכו איתו והם נתבעו לכל מיני מטלות שבדרך כלל אינן בשגרת יומם. למשל להשמיע קולות, לחקות את התנהגות הקהל באולם (להשתעל, לכחכח ונמוך מזה) לנגן תחת שרביטם של אורחים מן הקהל, ועוד. אבל כולם עמדו במשימה היטב והקהל קיבל את התמורה המלאה.
 
 אמני הארפג`יאטה שהעלו על שפתי כולם חיוך של נחת אמיתית ועליהם כבר הורחב הדיבור לפני מספר ימים. אחריהם באו נגני "כינורות המלך" מקוויבק שבקנדה. תזמורת שהראתה לנו פרק יפהפה ומעורר התפעלות במוזיקת בארוק. בייחוד שמחתי על ההזדמנות לשמוע את המוזיקה המופלאה של המלחין היהודי בן המאה השבע-עשרה סולומונֶה רוֹסי, המוכר לנו כשלמה מן האדומים. אנחנו מכירים בעיקר את לחניו לטקסטים מן התפילה המושרים מדי פעם על-ידי מקהלה זו או אחרת.
הקנדים ניגנו את יצירות רוסי לתזמורת וכל מה שניתן לומר הוא שחבל שהרכבים מקומיים אינם מאמצים את המוזיקה היפה של היהודי הזה מג`נובה אל חיק רפרטואר. עדיין לא מאוחר. ז`אן לֶמון, הכנרית הראשית וראש ההרכב, יצרה צליל משכר והעמידה רגעי סחף שגררו ובצדק התלהבות מחזית הקהל. זמרת המצו סופרן מיריי לבל עשתה רבות במוזיקה האופראית של הנדל, שאינה נהנית מכותרות מרכזיות על במות הממסד המוזיקלי בישראל וההפסד כולו שלנו.
 
מבחר אמנים ישראלים  התארחו בתכנית שהוקדשה לנגנית הצ`מבלו האגדית ונדה לנדובסקה. השחקנית והמשוררת מיה אנגלר ספקטור הגישה קטעים מיומנה, וקבוצה גדולה של נגנים ניגנו בהרכבים משתנים יצירות מן הרפרטואר שלנדובסקה שלטה בו. היה זה מופע מעניין וטוב ברגעים לא מעטים אם כי יכול היה להרוויח  ממספרי עורך שהיו מקצרים פה ושם.
 
לקינוח -  חברי רביעיית מורֶלֶנבּאום מברזיל ציינו את יום הולדתו החמישים של מקצב ה"בוסה נובה" בהשמעה של להיטיו הגדולים של אנטוניו קרלוס ז`ובים. עידון ואיפוק מתבקשים במקצב הגא`זי המיוחד בצ`לו (ז`ק מורלנבאום) גיטרה, (לוּלָה גלוואו), תופים (רפאל באראטה) ובקולה של פאולה מורלנבאום.  ההרכב הזה הופיע עם ז`ובים בישראל לפני חמש-עשרה שנה בבריכת השולטן במופע שנכנס להיסטוריה כמופע הפומבי האחרון של ז`ובים (מורלנבאום מוכר לרבים גם מהופעתו הבלתי נשכחת כשליווה את קַאטַנוֹ וֶלוֹזו בסרטו של אלמודובר "דבר אליה"). להופעות כאן בתל-אביב שמרו המורלנבאומים את הניחוח המתקתק של מועדוני הג`ז של המקצב המעודן, שאולי היה צריך גם להקים אותנו להניע את גופינו לצליליו. 
 
הקהל בישראל הוא, נכון לרגע זה, הנסיך פלורימונד, גיבורה של האגדה על "היפהפייה הנמה". הוא עוד לא גילה את הארמון שבו נמה הנסיכה אורורה. ברוב ההופעות שבהן נוכחתי היה מספר לא הגיוני (מועט) של צופים. מופעים באיכות זו מבקשים קהלים גדולים פי כמה. אנחנו משגרים קריאה לפיית הלילך שידעה להוליך את הנסיך אל הארמון הנסתר ביער שתעשה חסד עם הישראלים ותכוון אותם בשנת 2010 כדי שיגלו את "פליציה" שמתגוררת בכתובת מוכרת מוזיאון תל-אביב לאמנות, שדרות שאול המלך (מול מחנה מטכ"ל, למי שצריך הוראות כיוון) ויתבשמו מיופייה וממקסמיה.