ארבעה שערים לתודעה
 
כל אחד שרק נולד/ מקבל במתנה/ קופסה שבתוכה יש סוד/ גדול מאוד/ והוא אוכל והוא גדל/ והקופסה שהוא קיבל/ גדלה יחד איתו/ ועם הסוד שלו/ רק בחלום הוא רואה לתוכה/ רק בחשיכה/ את מה שבאור נעלם/ מה ראית שם?" ("מה שבאור נעלם", מילים: ירדן בר כוכבא, לחן: דידי שחר)
 
נדמה לי שאחד מהסודות שמעניקים לדמותה של של ירדן בר כוכבא את האותנטיות שלה, הוא העובדה שכל אחד ממרכיביה נותן תשובה דומה לסך כל חלקיה. גם כשחקנית, גם ככותבת ("ימים של שקט", בין השאר) וגם כזמרת, היא מעבירה תחושה ישראלית מוטרדת של מי שלא לגמרי מרוצה ממה שהיא רואה סביבה אבל שייכת לכאן בכל נימיה, של מי שכבר חוותה אהבה גדולה, ועכשיו היא מתמודדת עם השגרה היומיומית, מחפשת בה את נקודות האור הנעלמות, ושואבת כל יום מחדש את הכוח לשוב ולהאמין.
 
שמונה שנים אחרי האלבום שהוציאה עם "לולה", הרכב שכלל חוץ ממנה גם את אבי גרייניק, עידן אלתרמן, ויסמין קדר, יוצא "מה שבאור נעלם", אלבום שהוא תוצאה של המפגש שלה עם המוזיקאי דידי שחר (שכתב בין היתר לאמנים כמו מירי מסיקה ואייל גולן). בחלוקת עבודה שבה היא אחראית על מרבית המילים, הוא על הלחנים, וקולות שניהם נשמעים בשירים, ביחד ולחוד, ולא סתם נזכרה למעלה המילה סוד, בהתחשב בכך שהוא עובר בין שורות המילים שכתבה לאלבום הזה יותר מפעם אחת.
 
"יש מקומות שבהם אתה נוגע במהות שלך, במקום הסודי הזה שלך", היא אומרת כשאני מנסה להפנות את המילים שכתבה כלפיה ולשאול מה "ראתה היא שם". "בחלומות, או כשנולדו לי הילדים שזה היה מקום כזה נורא נקי. לפעמים ברגעים של מדיטציה אני יכולה להגיד משהו, אבל רוב הזמן כלום. תשעים ותשע אחוז כלום.
 
"בתחילת המסע שלי מאוד התעסקתי עם חלומות. יש הרי ארבעה שערים לתודעה. לידה, מוות, חלום, ודרכים רוחניות מסוימות, או כימיקלים מסוימים... אתה יכול לבחור לך את הדלת שאתה רוצה להיכנס בה. בלילה איכשהו זה נהיה יותר קל, לא יודעת איך להסביר את זה. אולי בגלל שהעולם עצמו קצת נחלש, אין אור, ואתה יכול להיות קצת יותר קרוב לעצמך. יש גם סיכוי שאולי בחלום גם תצליח לראות משהו, אבל זה נעלם מאוד מהר, זה מתפוגג, אתה לא זוכר את זה בבוקר".
 
"כל האמנות זה פלסטר כזה"
 
"יש מישהו שסולח על כל הטעויות/ מישהו כזה ששולח עוד הזדמנויות/ שרואה שלא התכוונו ככה לקלקל/ שאוהב את מי שעונה ויותר את זה ששואל/ יש מי ששומר על הישנים/ על האבודים על המשונים/ יש מי שעודרואה את קצה המנהרה/ ששולח את הטוב לאהוב את הרע/ יש מישהו שסולח"("יש מישהו שסולח", מילים: ירדן בר כוכבא, לחן: דידי שחר)
 
התחושה שקיבלתי מקריאת הטקסטים הייתה של התפכחות מאיזו תמימות, וצורך לנחם. זאת גם התחושה שהובילה את הכתיבה מבחינתך?
 
"אני חושבת שב`יש מישהו שסולח` יש רצון גדול להגיע לנחמה, אולי גם ב`כשאצא לדרך`, אבל שאר השירים דווקא באים ממקום מאוד מוטרד מהחוויה הקיומית, אבל זה לא רק ישראלי, זה גם משהו קיומי אנושי במובן שאתה חי בעולם בשתי רמות אישיות. אתה מנותק ממנו בראש, אתה לא מבין מה קורה, הדברים מופיעים בתור תופעה, לידה, מוות, מחלות, שמחה, גם הדברים הטובים מופיעים בפניך ואתה לא מבין את המשמעות שלהם. מאוד מטריד אותי העניין הזה...
 
"הרמה השנייה היא הרמה הרגשית. ברמה הרגשית אתה מרגיש שיש איזשהו משהו שאני - ונדמה לי שרוב בני האדם מרגישים ככה - מאוד מחפשת את המשמעות שלו. מרגישים שהמשמעות הזאת קיימת איפה שהוא. אנחנו אומרים לעצמנו דברים כמו `הייתי צריך שיפטרו אותי כדי שאני אקבל את העבודה החדשה הזאת`, ומנסים לספר לעצמנו איזשהו סיפור הגיוני כדי לתת משמעות לכל התופעות האלה, הדברים שמופיעים בחיינו בצורה חיצונית".
 
לאן הוביל אותך חיפוש המשמעות הזה?
 
"אני לומדת אנתרופוסופיה. אנתרופוסופיה היא כמובן לא מקום שהחיטוט נעצר בו, אני מחפשת. אחד הדברים הטובים באנתרופוסופיה זה שהיא נותנת לך תשובות, אבל משאירה אותך עם מסע אישי משלך, אתה לא מפסיק לשאול. החיפוש מוביל אותי להמון מקומות. לאמנות, אני מתארת לעצמי, קודם כל. הרי מה זה אמנות? אמנות זה מקום שבו אתה אומר, טוב, העולם כמו שהוא לא מספיק ברור לי, אני אעצב מתוך הנפש שלי משהו שיצליח ליצור גשר ביני לבין העולם. אני אכתוב שיר, אני אעשה הצגה, אני אוציא את זה החוצה. הרי זה פלסטר כזה, כל האמנות. זו התחושה שלי. אני חושבת שכל אמן בבסיס שלו הוא באמת אדם מאוד מוטרד, או מתוסכל, או כואב".
 
האמירה הזאת קצת משאירה בחוץ את כל מי שעושה אמנות ממקומות אחרים
 
"אני תוהה לגבי זה. אני באמת באמת תוהה מאיזה מקום אחר אתה יכול לעשות אמנות".
 
אז איך את מתייחסת לפופ מועדונים שבא ממקומות שמחים יותר, ועומד לפעמים, לטעמי לפחות, בקריטריונים של אמנות?
 
"קשה לי מאוד להתייחס לזה בתור אמנות. זה פאסט פוד. גם המבורגר זה אוכל, אבל זה אוכל דל. הגוף שלך לא יתחזק ממנו. הרי מה נותנת אותה מוזיקת מועדונים? מה המסרים שחודרים לנפש שלך שם, והם חודרים: בשורה התחתונה אלה מסרים מאוד מטריאליסטים ומאוד אגואיסטים. זה מקום שמדבר על נהנתנות. אני לא נגד הנאה, אבל נהנתנות היא לא מטרה בעולם, ומוזיקת פופ משדרת לך `אני ואפסי לי עוד`, `כל העולם על הזין שלי`. נפש נשארת מזה מאוד בודדה ועצובה. אבל יכול להיות שיש פופ שאני לא מכירה, מוזיקת הפופ שאני מכירה לא נתנה לי את מה שחיפשתי".
 
שירים מהמגרה
 
"לפני הרבה הרבה שנים/ היינו פה לבד/ רק אתה ואני/ ואלוהים אחד/ לא ידענו שום דבר/ לא ראינו כלום/ לא הבנו מי תמים ומי ערום/ היה רק עולם/ והיינו בו שני בני אדם" ("גן עדן", מילים: ירדן בר כוכבא, לחן: דידי שחר)
 
האלבום הזה הוא תוצאה של המפגש שלך ושל דידי שחר. איך בכלל נוצר המפגש הזה?
 
"דידי הוא ממש משמעותי בסיפור הזה, קודם כל כי היוזמה הייתה שלו. לא היה לי בחיים אומץ להרים טלפון ולהגיד `בוא נעשה משהו`. הוא היה מופיע בקמלוט עם `מואב`, אבי גרייניק עבד איתם בזמנו, ככה גם הכרנו, הוא גם היה מופיע איפה שאני הופעתי, בצוותא, עקבתי אחריו שנים, ויש משהו במוזיקה שלו שכובש אותי. יש בו גם הומור וגם רגש וצניעות אינסופית, משהו מאוד אנושי, ומאוד כיף להתחבר לשם.
 
"כשהוא התקשר והציע שנעשה משהו ביחד לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הוא ראה אותי מנחה את טקס פרס אקו"ם לפני שלוש שנים, וזה היה מוצלח כנראה, והוא התקשר יום אחרי, אמר `רוצה שניפגש, אולי נעשה משהו ביחד?`, אמרתי `יאללה`, אמר `אולי יש לך טקסטים להביא?`, אמרתי `כן`, אמר `טוב, תביאי ונראה מה`, הבאתי דברים מהמגרה, אותה `מגרה` מיתולוגית, וממש כשכבר הייתי בשער המושב שלו החוצה הוא התקשר ואמר שכבר יש חצי לחן. מהר מאוד היו לנו איזה 13 שירים, אפילו יותר, ומתוכם סיננו והגענו לשירי האלבום".
 
יש הופעות על הפרק?
 
"אנחנו עובדים עכשיו על הופעה. המציאות המוזיקלית מכריחה אותך להיות מאוד יצירתי בעניין ההופעות, אז אנחנו מנסים לבנות איזשהו הרכב שיהיה גם עשיר בסאונד, וגם לא יקר מדי. מצאנו שני נגנים מאוד מוכשרים שכל אחד מהם מנגן על כמה כלים, נעמן טל וסתיו נחום, ואנחנו עובדים איתם". 
  

ירדן בר כוכבא ודידי שחר יופיעו ביום רביעי, ה- 1 ביולי בקפה תיאטרון הקאמרי בתל-אביב.