רעיונות בימתיים יפים לצד שממה כוריאוגרפית מרכיבים את גרסת הלהקה האורחת ל"חלום ליל קיץ"
נאמנות לשלד העלילתי
טרם התעוררתי מהגרסה המוזיקלית המקסימה של בית ליסין ל-"חלום ליל קיץ" וכבר אני שב ומוצא עצמי מול גרסה חדשה למחזה הפופולרי של שקספיר, והפעם כיצירת מחול שמחברה, הכוריאוגרף ז`אן כריסטוף מאיו יצר ללהקת הבלט של מונטה קרלו, אורחת הסדרה מחול במשכן. למרבה הצער הנאמנות של מאיו לשייקספיר, וליתר דיוק לשלד העלילתי של המחזה, הייתה בעוכריו, ובעיקר בחלק הראשון של המופע.
מאיו ניסה והשתדל לדייק בתרגום הטקסט השקספירי, הפיוטי והפרוזאי, אך לא מצא שפה כוריאוגרפית שתזכיר את המקור. זה בלט מאוד בכל מה שנגע לזוגות האוהבים, אך גם במה שנגע לבעלי המלאכה ולממלכת הפיות הוא יצר תנועה שוממה, נטולת חן או הומור. רק בכמה תמונות בחלק השני ניצת משהו, כמו תמונת הפיוס בין אוברון לטיטניה שהוכפלה ברקע בין פק לנער המריבה ביניהם. בשני חלקי היצירה היו אלה הרקדנית הנפלאה ברניס קופיטיירס בתפקיד טיטניה והרקדן המשובב נפש ז`רון פרברוחן בתפקיד פק שהצליחו למלא בכשרונם את החסר.
גם הצגת בעלי המלאכה נהנתה מיצירתיות, אך לא בתחום הבלט או מחול אלא דווקא מכיוון תיאטרון-תנועה או תיאטרון רחוב. גם בקבוצה העליזה הזאת בלט רקדן אחד, אוליווייה לוצ`יאה שגילם כפרימה בלרינה את תפקיד תיסבי ובכמה צעדים גנב את ההצגה.
מה שבכל זאת הרשים בהפקה הזאת היו הרעיונות הבימתיים החזותיים שכללו תלבושות יפות, גגון רשת מתנייע מעל הבמה, ששינה מיקומים, גבהים וגוונים – בסיוע תאורה מצוינת – וכן גם בימת-כיפה לבנה שהתפצלה לשניים, ואבזרים וחלקי תפאורות בהצגת בעלי המלאה, ופרח הקסמים הגדול שהורכב על סגוויי, שעליו דהר פק. במידה חלקית בלבד היה למאיו רעיון חביב בקשר להפיכת בוטום לחמור, אך גם עניין זה לא מוצה בכוריאוגרפיה מעניינת.
המוזיקה שליוותה את היצירה הייתה בעיקר זו שמנדלסון כתב, כפתיחה סימפונית ואחר כך כקטעים ששובצו בהצגת המחזה. למרבה הצער מאיו ניצל אותה בהרחבה מוגזמת, ובאי התאמה מסוימת, לכל הקטעים שבהם הופיעו זוגות האוהבים האתונאים, בעיר וביער. הוא לא השכיל לשלב את המוזיקה הקלאסית הזאת בקטעי המוזיקה המיוחדת והמעניינת שכתבו ברנרד מאיו, עבור תמונות בעלי המלאכה, ודניאל טרוגי עבור ממלכת הפיות.