דירה אחת לשתי נשים

המחזאי הגרמני פרנץ קסוויאר קרויץ כתב מונודרמה ללא מילים לאישה השבה בתום יום עמל לדירתה, ואל שגרת ערב של בדידות בין מטבח לסלון וחדר השינה, בין שתיקת הקירות לקולות הרדיו, בין עצמה לחפציה, בין מה שכבר היה למה שישוב ויהיה.
 
את המחזה הזה עיבד הבמאי מיכאל רונן, בסיוע הדרמטורגיה של סמיח ג`בארין, למונודרמת-מראה מקורית שבה האישה האחת מוכפלת לשתי נשים שפועלות באותה מתכונת אם כי בשינויים קלים המעניקים אפיון ייחודי לכל אחת מהן. בהפקה של קבוצת הקונפליקט "ארטס אסיילום" ישראל בשיתוף עם התיאטרון הערבי-עברי ביפו שתי הנשים מגולמות-מעוצבות על השחקניות סלווה נקארה ושרה פון שוורצה, ומכאן נוצרה ההגדרה המתבקשת שמדובר בעיבוד ישראלי-פלסטיני.
 
אין זו פעם ראשונה שזהות לאומית (או דתית) של שחקנים מעניקה משמעות ייחודית לדרמה שבמקורה ובמהותה כלל וכלל איננה מטפלת בעניין הלאומי. במחזה הזה הסיפור הוא של רווקה מבוגרת, ובהפקה הזאת הדירה היא תל-אביבית – דירה אמיתית שהועמדה לרשות ההפקה ועוצבה על ידי אורי און. ההבדל הלאומי מתמקד בתחנות הרדיו שכל אחת מהנשים שומעת, או בתחנת הטלוויזיה שהיא צופה בה, ואם שמים לב לאותיות הקטנות-  גם בספר שכל אחת מהן מנסה לקרוא לפני השינה.
 
ההצגה שהבימוי של רונן והמשחק של נקארה ופון שוורצה מעניקים לה חיות מרתקת מתנהלת כמין פוגה מוזיקלית. תחילה נכנסת נקארה, ורק אחרי שהיא מתמקמת ומתיישבת לאכול משהו מגיע תורה של פון שוורצה, שמתפקדת באותה דרך – למעט העובדה המוזרה שרק היא מתייחסת אל החתולים של בעלי הדירה, וגם הם מתייחסים רק אליה. במהלך הפוגה נוצרות אותן וריאציות המאפיינות את אישיותן השונה, עד ששתיהן מגיעות אל התחנות האחרונות במסעי הבדידות שלהן, ופעולתן כמו מתאחדת, בו זמנית, אך מבלי שהן רואות זו את זו.
 
כלומר הצירוף הזה "פלסטיני-ישראלי" איננו רק שימוש בזהותן של השחקניות אלא גם, ואולי בעיקר, בתפיסת המתרחש על ידי קהל הצופים הקטן – יש מקום ל-20-16 צופים בלבד– ובתרגום של ההכפלה הזאת לאמירה כלשהי על המצב הפוליטי כאן. דירה אחת לשתי נשים כארץ אחת לשני עמים. כאילו היוצרים מבקשים ליצור התרסת-אידילייה כנגד מציאות מדממת.
 
אלא שבניגוד לביצוע המרשים, ללא טקסט, של נקארה ופון שוורצה, שמצליחות לעשות את תפקידיהן בתזמון מדויק שמונע היתקלות לא רצויה, התוצאה היא בסופו של דבר רק אשליה של אמירה רעיונית ומסר פוליטי. שהרי שני העמים אינם אדישים או עיוורים זה לקיומו של זה, והייאוש של שניהם איננו זהה, וגם הבדידות – האמיתית או המדומה – איננה אותה בדידות. יש אולי רק אמירה רעיונית אחת, אולי לא מכוונת ככזאת, בכך שפון שוורצה, הישראלית-יהודית, מגיעה עם הרבה שקיות ממה שנראה כמסע קניות ותחנת הטלוויזיה האהובה עליה היא זו של ערוץ הקניות.
 
אבל זו גם מעלתה הגדולה של ההצגה המקורית הזאת, שהיא מבליעה בתוכה את המסר הפוליטי, ומצניעה אותו לטובת המסר האנושי של בדידות, ושגרת חיים עגומה. ואת אלה הרי נוכל לראות סביבנו אם רק נפקח את העיניים אל הזולת. בלי הבדל דת, גזע, לאום או מין.