רקמה עדינה

שבע עשרה שנים חלפו מאז שאיציק ויינגרטן כבש את התיאטרונטו עם מחזה היחיד שלו על מערכת יחסים מרגשת וטעונה בין ילד מיוחד לאביו, הרקדן-כוריאוגרף. אותה הצגה שכתב, יים ושיחק, עם עיצוב נהדר של התפאורן המנוח משה שטרנפלד,זיכתה אותו בפרס הראשון, ואחר כך בפרס חיפה למחזה הטוב של השנה. ויינגרטן הופיע עמה יותר מאלף פעמים בארץ ובעולם ולפני תשע שנים זכה במדליית הזהב בפסטיבל בלגרד להצגות יחיד.
 
ולא בכדי. זאת מונודרמה המסופרת על ידי מיכאל, ילד בעל דימוי עצמי מפוחד, שמבקש להיות בלתי נראה ומתואר במחזה כ"כבד". אביו מצליח לחדור אל עולמו המוגבל באמצעות אמנות המחול, זו שמביאה אל הבמה את "הריקוד שחייב להירקד" ואשר הבן נחשף אליה בהדרגה ולומד להכיר את נפלאותיה, ולהיפתח אל חייו שלו דרכה. התהליך הזה, על מכאוביו ושמחותיו, מוליך את המונודרמה אל שיאיה המרגשים, שממשיכים ללוות את הצופה בה ימים רבים אחר כך.
 
כי כן מעלתה הגדולה של המונודרמה הזאת של ויינגרטן, שלדבריו מתארת את הילד שבתוכו, היא בכך ששחקן ובמאים רגישים מאותגרים על ידה ליצור הצגה שחייבת להיראות. חידושה עתה במדיטק חולון, בהשראת ההצגה המקורית, הוא היענות מוחלטת של הבמאי משה קפטן והשחקן זהר שטראוס לאתגר הזה.  לקפטן זאת הזדמנות ראשונה לביים הצגת יחיד, ומשהו אינטימי מאוד, אישי ומורכב מרקמה עדינה של פרטים זעירים, והוא עושה זאת מצוין.
 
לרשותו עמד לא רק מחזה מרגש אלא גם שחקן רגיש במיוחד, זהר שטראוס שלצערי הרב איננו מרבים לראותו על בימותינו. הוא יוצר דמות רכה, מופנמת מאוד, ובה בעת שופעת חיוניות המבקיעה את דרכה אל המרחב הגדול, כמעט כפרפר שהוא מתאר, וכובשת את הלב. תנועתו המעודנת, מבטו המרחף ודיבורו המהוסה מעידים על עולמו העשיר, ללא צורך בהסבר מיוחד מה הקושי של בני גילו להתחבר אליו.
 
העיצוב הטוב של ההצגה החדשה נעשה על ידי דנה צרפתי, והתאורה הרגישה של אורי מורג מעניקה לה את המרחב הגדול האצור בתוכה. מסייע לכך יוסי בן נון בנגיעתו המוזיקלית המעודנת.
 
"לרקוד עם אבא" היא הצגה שמיועדת למבוגרים וילדים בני תשע ומעלה – אך בהצגה שראיתי היו גם ילדים צעירים יותר, ופניהם בסוף ההצגה העידו כי ויינגרטן, קפטן ושטראוס הצליחו לדבר עמם בגובה העיניים.