ההפקה של בית ליסין מוכיחה שוב כי מחזות מעובדים מרומן/ תסריט חסרים את מאפייני המקור
מלל במקום קצב
יש סרטים, כשם שיש יצירות ספרות, שלעולם יטילו צל על עיבודיהם/ן לבמה. ממש כגורלם של עיבודים קולנועיים לרומנים או למחזות שלא מתנשאים לרמת המקור. אבל בהתאם לצווי אופנה, או עקב מחסור (מדומה, לדעתי) ביצירות מקוריות לבמה, התיאטרון ימשיך לחפש את האוצר המבוקש בשדות המוקשים של הספרות ושל הקולנוע. וגם אם פה ושם זה מצליח עדיין נותרת בעינה התחושה שזה לא זה, והמעבר ממדיום אחד לאחר איננו משיג את המצופה ממנו.
זה, בתמצית, שורש הבעיה בעיבוד שעשה המחזאי דן גורדון לסרט "תנאים של חיבה" ולרומן שעל פיו נעשה הסרט. העלילה נותרה על שלדה כתיאור של מערכת יחסים בין אורורה האלמנה האגוצנטרית לבתה, ובין אורורה לשכן, האסטרונאוט ההדוניסטי שהיא נופלת בקסמיו. מעניין לגלות בתכנייה כי דמות האסטרונאוט שבסרט גילם אותו ג`ק ניקולסון לא הייתה קיימת כלל ברומן, והמצאתו כפרטנר לאורורה, שאותה שיחקה שירלי מקליין, שימשה את יוצרי הסרט כמרכיב קומי רומנטי שנועד לאזן את הממד הדרמטי-מלודרמטי של יחסי האם ובתה (דבורה וינגר בסרט), בתה ובעלה, בתה וילדיה, בתה ומחלת הסרטן שלה.
אבל את מקום המצלמה, הנופים, העריכה וקצב התמונות, שחקני המשנה הרבים והדיאלוגים הממוקדים, המחזה של גורדון (כפי שהוא מועלה בתיאטרון בית ליסין) מסתפק במלל מוגזם של שלוש הדמויות המרכזיות. האיזון בין הקומי לדרמטי בוטל כמעט כליל, וגימוד דמותה של הבת ותיאור חייה – כולל ויתור על דמות הבעל והילדים – נוטל את העוקץ המהותי של הסיפור.
את הפעולה והקצב הקולנועי תופס מלל מכביד ומעייף – למרות התרגום הבהיר של שלמה מושקוביץ, הבימוי הרהוט של רוני פינקוביץ` והמשחק המהוקצע של חמשת השחקנים, שנעים בתוך התפאורה שעיצבה כנרת פיש, שביחד עם התאורה של רוני כהן מדגישה עוד יותר את "נחיתות" המעבר מהקולנוע לבמה. גם המוזיקה הקולנועית הטובה של שלום ויינשטיין, והתלבושות הטובות של אורנה סמוגונסקי מסייעים לתחושה הזאת.
אבל הבעיה העיקרית בעיבוד הוא בשטחיות המוחלטת של הגרסה הזאת ובעיקר של שלוש הדמויות המרכזיות. התקלה הזאת מובלטת על ידי כישרונות בימתיים מובהקים ומנוסים כמו יונה אליאן-קשת, בתפקיד אורורה, וששון גבאי בתפקיד השכן האסטרונאוט, או יובל שרף הצעירה בתפקיד הבת. הם עושים את תפקידיהם בקלות, פה ושם נראה כי הם גם נהנים מהעניין, ויש רגעים שניסיונם הקומי מתעורר לחיים. אך בסופו של דבר, וחרף מאמציהם, הם אינם מצליחים ליצור דמויות מעוררות אמפטיה. ליז רביאן ודרור שדה בתפקידי המשנה הזעירים משלימים במקצועיות את הצוות.
29/06/2009
:תאריך יצירה
|