סודות גלויים

מאה שנים מפרידות בין המחזה המתאר את התוצאות ההרסניות של העגבת, פרי המתירנות המינית וחיי הוללות במאות שקדמו לגילוי הפניצילין, לבין התפרצותה של מגיפת האיידס לקראת סוף המאה העשרים, המעניקה אקטואליה טבעית ל"רוחות רפאים" של איבסן. בה בעת מטעימות השנים שעברו את השינוי המהותי שחל במוסכמות החברה, ואת ניתוץ קשר השתיקה סביב כל מה שפעם נחשב לסוד וכיום הוא גלוי וידוע.
 
איבסן כתב את המחזה ב-1881, ככתב אשמה כפול כלפי אלה שחטאו והורישו את פרי הבאושים שלהם לצאצאיהן, כלפי אלה שסייעו להם באמצעות כיסוי וזיוף, וכלפי אלה שהצדקנות והצדקה טיהרו את מצפונם. אבל זה אינו מחזה מוסר ולא מחזה הטפה, אלא דרמה אנושית כואבת ודוקרת שבה החטא הקדמון מתגלגל ופוגע בכל מי שהיה שם, ובעיקר בדור שירש את הקללה ושיניו קהו בגלל אבות אוכלי בוסר.
 
עלילת המחזה בנויה במתווה יווני קלאסי. היא מתרחשת במקום אחד, בית משפחת אלווינג, ובפרק זמן רצוף של ארבע שעות שבמהלכו נרמזים תחילה ואחר כך נחשפים בזה אחר זה הסודות שיוליכו אל הסיום הטרגי. לכל אחת מחמש הדמויות המאכלסות את המחזה יש סוד, לפעמים גם יותר מאחד, הקשור בסודה של דמות אחרת, וכולם מוליכים אל דמות אבי המשפחה, שמת לפני עשור ולזכרו מכינים אלמנתו והכומר עצרת חגיגית. אורח מפתיע הוא הבן אוסוולד, צייר שחי בפריז שחוזר אל בית אמו עייף ומותש. איבסן רקם את העלילה במלאכת מחשבת של דיאלוגים שבכל אחד מהם טמון זרע אחד או יותר של פרחי הרע הצצים בהדרגה, זה אחר זה.
 
בהצגה החדשה של תיאטרון תמונע מופר האיזון שאיבסן עמל עליו בין הנרמז לנגלה, בין הגילוי לתוצאתו, וזאת כתוצאה מכך שהבימוי הפשטני של יעל קרמסקי משחק בהם בלהיטות  כמעט מהרגע הראשון. זה בולט במיוחד בכל מה שנוגע לדמותו של הכומר מנדרס כפי שדורון תבורי מגלם אותה, כשהוא משתמש בשלל עיצובים פיזיים וקוליים ייחודיים לכל פן בדמות, כמו צביעות, צדקנות, חרמנות, קמצנות ופחדנות. כך, מכניסתו לבמה ועד יציאתו ממנה, תבורי מעצב דמות גדולה מהחיים של מאכער-וירטואוז ומנטרל את החולשה האנושית שלה. אולי לא במפתיע גם התרגום שלו למחזה מתהדר בווירטואוזיות של שפת דיבור עכשווית.
 
זאת, ככל שהיה ניתן לשמוע ולהבין את המלמולים של הטקסט בפיו ובפי אייל נחמיאס, בתפקיד הנגר אנגסטראנד והילה טוביאן בתפקיד רגינה, המשרתת בבית אלווינג. נחמיאס התאושש בהמשך אך הדמות שיצר הייתה דו ממדית. כמוהו גם טוביאן שלא מצאה את המפתח הנכון לתשוקתה של הנערה הצעירה לחיים אמיתיים.
 
חווה אורטמן עיצבה דמות מוזרה למדי של גב` אלווינג, ששידרה כל הזמן שהיא יודעת את כל הסודות. אפילו את הסוד האחד, של בנה, היא קיבלה כעניין ברור מאליו כשהחל לחשוף אותו. משום כך נעלמו מהעיצוב הזה העוצמה והטרגיות ונותרה רק אימהות כמעט טרחנית.
 
רק יפתח אופיר בתפקיד הבן אוסוולד הצליח לעצב דמות בשר ודם, שהמוות והטירוף כבר מחלחלים בעורקיה. הוא שיחק בלהט פנימי, עצור בדרך כלל ומתפרץ לרגעים, ושמר היטב על כך שסודו לא נחשף לפני המועד הנכון, ורק אחרי שנחשף אל סוד העבר של אביו. תמונת הסיום שלו, עם זריחת השמש, הייתה מדהימה בעוצמת הביטוי שלה.
 
את התפאורה המיוחדת עיצבה אורית בכר אדר, שידעה להשתמש בחלל האולם, ובמיוחד בחלק הפנימי האחורי הקטן שהיא הציבה בו עמודי עץ שטוחים שחורים, שעליהם הוקרנו סרטוני וידיאו-ארט שלה ושל ליאור שדה שיצרו תמונת רקע חיה מאוד של חורשה, שגשם או שלג יורדים עליה, ובסוף גם העננים מפנים מקומם לזריחת החמה. תקלות טכניות קלקלו מעט את עיצוב התאורה היפה של חני ורדי. גיא גוטמן עיטר במוזיקה אפקטית-אפקטיבית, ורוני כרמל עיצבה את התלבושות שרמזו היטב לאקטואליה הנמשכת של המחזה.