פסטיבלים - מאסטרו דן

שיחה עם המנצח דן אטינגר ערב המעבר שלו לניהול בית האופרה במנהיים ועל הקו ראשל"צ-טוקיו

ראשון לציון- מנהיים-טוקיו

ביום ראשון שעבר בברלין ניצח דן אטינגר על האופרה "חליל הקסם" בערב סיום העונה בבית האופרה של ברלין בשדרות אונטר דן לינדן. זאת הייתה גם הופעתו האחרונה שם במסגרת כהונתו כמנצח הבית, כפי שהיה בחמש השנים שעברו מאז שדניאל ברנבוים בחר בו להיות אסיסטנט ומנצח בית. מעתה יפנה אטינגר את מרצו אל בית האופרה הראשון שהוא יהיה מנהלו החל מתחילת העונה – בית האופרה של מנהיים. אבל על הפרק מגעים מתקדמים גם עם התזמורת הפילהרמונית של טוקיו והצעה לנהל את בית האופרה של וושינגטון.

נפגשתי עם אטינגר בגרמניה במהלך הכנותיו לטיסתו לארץ לנצח על קונצרט סיום העונה של התזמורת הישראלית שלו, הסימפונית של ראשון לציון. זה יהיה קונצרט חגיגי מיוחד בסימן יצירות למחול, בהשתתפות נגן החליל אייל עין הבר ולהקת המחול של נדין בומר, וביצוע בכורה עולמי ליצירה ישראלית חדשה, “לרקוד" מאת שמעון כהן.

אחר כך יבוא הלוח העמוס בהופעות במטרופוליטן של ניו יורק ובבאסטי של פריז עם "נישואי פיגרו", "ריגולטו" בקובנט גארדן, "כרמן" ו"טורנדוט" במנהיים ובמינכן, "אאידה" ו"סלומה" בווינה, "זיגפריד ודמדומי האלים" בטוקיו, וקונצרטים סימפוניים רבים עם מיטב התזמורות, וכמובן הקונצרטים של העונה הבאה עם תזמורת ראשל"צ. את כל זה עושה מי שמשלים את העשור הראשון שלו כמנצח, ושינה לשם כך את עתידו המקצועי כזמר אופרה מבטיח, וכמדריך מבוקש לזמרי אופרה. היכרותי רבת השנים אתו לא מנעה ממני לפנות אליו בתואר `מאסטרו` הראוי למעמדו הנוכחי, אך הוא חייך ופטר אותי מלהמשיך כך. "להיות מנצח, הוא מסביר, זה יותר מהתואר מאסטרו".

ובכל זאת מתי בפעם הראשונה פנו אליך בתואר "מאסטרו"?

"האמת? אין לי מושג. אני כל כך לא רגיש לעניין הזה. בארץ אף אחד לא עושה את זה. אולי רק הקולגות מרוסיה. וגם פה, בברלין, העניין די לא מקובל. הר אטינגר, הם אומרים. זה הפליא אותי יותר".

וביפן?

"כן, שם קראו לי `מאסטרו דן` או `דן סאן` או `אטינגר סאן`".

מתי החלטת להיות מנצח?

"תמיד. עוד כילד. אבא שלי היה מביא לי מגרמניה שרביטי ניצוח, עד היום אני משתמש בכמה מהם. הייתי עומד ומנצח מול המראה, כילד וגם בשנות העשרה. אבל לא למדתי ניצוח. למדתי בתלמה ילין, למדתי פסנתר, למדתי קונטרבס, שנתיים, ואז התחלתי לשיר, סטיבן סלואן גילה שיש לי בריטון טוב. אבל הניצוח לא היה באג`נדה".

ובכל זאת, מתי זה הגיע?

"תמיד השתעשעתי ברעיון הזה וכששרתי במקהלה הפילהרמונית של תל אביב, אהרון חרל"פ היה אז המנצח, וגם סטיבן סלואן השתמש בי כאסיסטנט לעבוד עם קבוצות ולהכין אותן, ואז התחלתי גם לנצח בחזרות, ובעקבות זה קיבלתי מקהלת חובבים בחולון, אבל עדיין המשכתי לראות את עצמי זמר וכמדריך-מאמן זמרים, דבר שעשיתי באקדמיה וגם בשיעורים פרטיים. עד שחנה מוניץ ואשר פיש הציעו לי להיות מנצח המקהלה של האופרה. מזל שהייתה לי החוצפה להגיד להם שבשביל הג`וב הזה אני צריך לוותר על הקריירה כזמר ועל שתי משרות די מכובדות מבחינה כלכלית כמדריך זמרים, בשתי האקדמיות, וברור שאצטרך להיות קבור באופרה, ולכן אני רוצה שיתנו לי את ההזדמנות ללמוד לנצח, ולנצח ; ולא רק על המקהלה. להם היה אומץ ולקחנו את הסיכון הזה ביחד, ומזה הכל התחיל".

מה הייתה ההפקה הראשונה שניצחת עליה?

"`דון פסקוואלה` שמנדי רודן ז"ל ניצח עליה, ואני הייתי מנצח-משנה. ומאז זה התפתח, מבלי שלמדתי אי-פעם ניצוח, ולימדתי את עצמי, והשרביטים שלי החלו לחיות מחוץ לבית שלי. היו להם שעות אימון מול המראה.."

וגילית מה שלא ידעת...

"עד היום אני מגלה מה שאני לא יודע. זה מה שכיף במקצוע הזה,שאתה מגלה מהעשייה, מהתזמורות, מהזמרים, מה עובד ומה לא. וזה מרתק. ואתה מגלה מעבר לזה את העובדה שתזמורת היא קבוצה של בני אדם. הניצוח תובע מאה אחוז של עשייה מוזיקלית, נכון, אבל יש עוד מאה אחוזים חוץ-מוזיקליים, ומעבר לכך יש עוד מאה אחוזים של ההתעסקות בבני אדם. וזה מה שמרתק בלהיות מנצח. זה להיות מנהל, פסיכולוג, גננת. זה להיות לא רק מנצח אלא בן אדם, שמנסה מנסה, ומצליח, לגרום להם לעשות מה שאני רוצה, בדרך הכי טובה שלהם. בעזרת השראה, עם האישיות שלי והידע שלי, שצברתי ב-15 שנות ניסיון, כנגן, כזמר, כמנצח מקהלה, כמלווה רצ`יטטיבים בצ`מבלו וכל התפקידים שמילאתי במוזיקה".

השרביט הברלינאי הראשון שלי

השבוע, סגרת את פרק האופרה של ברלין אחרי חמש שנים לצדו של דניאל ברנבוים, איך היה המפגש הראשון אתו?

"יחזקאל בייניש, שהיה יו"ר הסימפונית ירושלים הוא ששיגר אותי אל ברנבוים. שלחתי וידיאו והוא הזמין אותי לכאן לפגישה מהותית ראשונה. הופתעתי מהאדיבות, הנדיבות ורוחב הלב שלו לתת לי מיד את היחד כאל עמית, מהתחלה. לא תלמיד, לא אסיסטנט אלא קולגה. בגובה העיניים. בסופה של הפגישה הוא שאל אותי אם אני מוכן לבוא לברלין להיות אסיסטנט שלו ומנצח הבית. עשיתי חושבים עם עצמי, כי היה ברור שזה מחייב מעבר ושינוי חיים. יחד עם זה הוא הסביר לי שהוא חייב לקבל את האישור של התזמורת, ולשם כך היה עלי לנצח עליה למחרת בבוקר, רבע שעה במהלך חזרה שלה אתו. הצעתי שאנצח על קטעים מ`הרואיקה` של בטהובן, שעליה ניצחתי לפני פגישתנו כשקפצתי לארץ להחליף בפילהרמונית את המנצח אנטוניו פפאנו. הוא הסכים, ואני הלכתי וקניתי שרביט ניצוח, השרביט הברלינאי הראשון שלי. הוא ישב בתזמורת ואחרי ההדגמה הוא אמר משפט נורא יפה: `תשמע, מה שיש לך זה מה שאי אפשר ללמד. זה הכישרון שיש לך. מה שאתה עוד צריך ללמוד – תבוא ותלמד אתנו פה.` וזה מה שקרה בחמש השנים האלה, ולמדתי את הדברים החשובים ביותר על ניצוח, על תזמורות, על נגינת כלי קשת וכו`. זה למדתי ממנו ומנגני התזמורת הזאת".

איך הם קיבלו אותך?

"כמו הרבה נגנים בתזמורות אחרות שאני מגיע אליהן, עם חיוך וקריצה ושאלה `תגיד, אתה לא הבן החורג שלו?` בהמשך הזמן כבר שמעתי שהם ראו דמיון בינינו, פיזי ומוזיקלי. בשפת הגוף. דברים שהיו עוד לפני שהתחלנו לעבוד יחד. שלוש שנים אחרי זה, כשנסעתי ללוס אנג`לס לנצח על `אאידה`, כשסיימתי את החזרה על הפתיחה, הקונצרטמייסטר (הכנר הראשי) האמריקאי, בשנות השבעים שלו, הרים את ראשו ושאל `אתה בטוח שאינך הבן שלו?” והיה ברור על מה הוא מדבר. כנראה שהדמיון הזה עדיין קיים כי אני שב ושומע את זה במקומות שונים שאני מגיע לנצח עליהם".

איך היה הקשר ביניכם במשך השנים האלה?

"קשר מאוד מוזר. בגלל שהתייחס אליי מהתחלה כאל קולגה, גם ברמה העקרונית וגם ברמה המעשית, כי ניצחתי על כחמישים הופעות בשנה, לא יכולתי להיות ממש אסיסטנט ומתלמד שלו. בעיקר לא יכולתי להיות בכל החזרות שלו, כי כבר היו לי חזרות משלי, וגם לא יכולתי להיות לצדו כל הזמן ולשאול שאלות של תלמיד את רבו. עם זאת תמיד לצד ההערכה והפרגון היה ברור שיש גם אכזבה מכך שאני לא התלמיד האידיאלי. זה נאמר בריש גלי. אבל אני הבהרתי לו שמבחינתי הוא הדמות המרכזית, הגדולה, ואני לומד ממנו, אם כי בדרכי שלי, מהתבוננות בהצגות שלו, מנגינת התזמורת שלו אני לומד מה הוא רוצה".

ולא הצטערת אפילו לרגע אחד על כך שהיגעת לכאן, אני מניח...

לא. זה המפנה הכי גדול והכי חשוב בחיים שלי.

"אינני ורדיאני אבל `לה טרוויאטה` היא אופרת המזל שלי"

התחלת כבר לנהל שם?

"עוד לא. רק מהעונה שמתחילה בסתיו. עד עכשיו זה היה שלב ההכנה, ורק מהעונה הזאת של ההכנה אני רואה כמה אני אוהב להיות בפוזיציה הזאת, כמה יש לי אומץ לגדול אישית. כי זה אומר לגדול. כאישיות, כאחריות, כמנהל. לקבל החלטות ולא לפחד להגיד לאנשים את האמת, בלי מניפולציות פוליטיות, אלא אמת אמנותית כי עכשיו יש לי אחריות אמנותית על בית. ואני מגלה בעצמי צדדים שרציתי אותם ולא ידעתי שיש לי אותם, ועכשיו שיש לי את הגושפנקא של התפקיד אני מרגיש הרבה יותר קל להוציא אותם מתוכי".

אתה הכנת את תכנית העבודה של העונה הראשונה שלך שם?

"כן, בשיתוף עם צוות הניהול – המנכ"לית של המוסד הגדול הזה ומנהל האופרה. אנחנו צוות. החוזה קובע שעלי לנצח על ארבעה קונצרטים ועל שלוש הפקות חדשות. הפרמיירה הראשונה שלי תהיה `כרמן`, אחריה `טורנדוט` והשלישית תהיה `סלחנותו של טיטוס` מאת מוצרט. הקונצרטים כוללים את הסימפוניה השנייה של מאהלר, סימפוניית פאוסט של ליסט, הסימפוניה מס` 5 של צ`ייקובסקי, `פולחן האביב` של סטרווינסקי, ובסוף העונה כשתזמורת הבית שלי היא תזמורת פסטיבל שווצינגן אני אנצח על המיסה הגדולה של מוצרט בקונצרט הנעילה של הפסטיבל".

ומה עם אופרות ורדי?

"האמת שאינני ורדיאני, אם כי `לה טרוויאטה` שלו היא כנראה אופרת המזל שלי, כי בעקבותיה הוצע לי לבוא ולנהל את מנהיים, ובחזרה הכללית שלה הציע לי פלאסידו דומינגו לבוא לנהל את בית האופרה בוושינגטון. אצל ורדי אני אוהב יותר את `פלסטאף` ו`אותלו`, וכיום אני יותר מכוון לעבר מוצרט מזה ווגנר מזה, ובתווך ביניהם פוצ`יני".

אתה אינך מתמקד באופרות, למרות שזה האתגר המורכב ביותר שלך...

"החלוקה כיום כמעט שווה בין הרפרטואר האופראי לרפרטואר הסימפוני. למזלי אני מנהל את תזמורת ראשל"צ, ועכשיו משמסתמן מיצוב של הקשר עם טוקיו וכמובן במנהיים, אני כל הזמן עושה רפרטואר סימפוני מוביל".

מה התכניות שלך בארץ?

"אני ממשיך עם תזמורת ראשון לציון כרגיל, ואני מקווה שנוכל למצוא בכל עונה את תשומת הלב שאני יכול להציע לה. ביום שאני ארגיש שאינני יכול לתת לה את מה שאני צריך לתת כמנהל מוזיקלי אני אהיה אחראי מספיק להגיד שכאן זה נגמר. אבל בינתיים לא אני, לא התזמורת ולא הנהלתה מתכננים כזה דבר. אבל בתוך תוכי אני יודע שלא אוכל להמשיך להיות מנהל מוזיקלי בשלט רחוק, כמו שאני כבר עושה, אם לא ארגיש שאני מסור לה, כפי שזה נדרש ממנהל מוזיקלי. ולהיות מנהל על הנייר זה לא מתאים למצפון שלי".

בשעתו הוצע לך להיות המנהל המוזיקלי של תזמורת ירושלים-רשות השידור. למה זה לא התממש?

"ידידי התזמורת האמריקאית לחצו על מינויו של ליאון בוקשטיין, בהבטחה שיהיה גיוס כספים לצורך הבטחת קיומה של התזמורת. מה שהוזרם מאז נועד למעשה רק לפרויקטים שלו. נפגשתי אתו ועל פי השיחה הבנתי שאין בינינו הסכמה לגבי הקו המוזיקלי, ומשום כך גם לא חזרתי לנצח שם, למרות אהבתי וגעגועיי לתזמורת הזאת ולנגניה".

הקשר עם האופרה הישראלית ממשיך?

"לא, לצערי. אני לא יכול ולא רוצה להיכנס לפרטים. לצערי הייתה מחלוקת ופיצוץ רציני לפני כשנתיים ובעקבותיו החלטתי שאני לא ממשיך לעבוד שם. זמן קצר אחר כך אשר פיש סיים את תפקידו כמנהל המוזיקלי וזה מאוד מצער את שנינו, כי שנינו מאוד אוהבים את האופרה הישראלית, ובמלוא הצניעות אני יכול לומר ששנינו ישראלים מובילים בתחום שלנו בעולם וכף רגלנו לא דורכת יותר באופרה הישראלית. וזה מאוד בעייתי וקשה לי בהיותי המנהל המוזיקלי של תזמורת ראשל"צ שהיא תזמורת האופרה. אבל לצערי זו המציאות".

וגנר בטוקיו, לא בישראל

טוקיו היא כיום ה"בית השלישי" שלך

"כבר חמש שנים. וגם זה בזכות יחזקאל בייניש שהפגיש אותי בירושלים עם ידיד שלו, תומס נובורצקי, שהיה מנהל התיאטרון הלאומי החדש שם, ובא במיוחד לשמוע אותי מנצח על תזמורת ירושלים, ואחרי הקונצרט, על סעודת סושי בהילטון, הציע לי לבוא ולנצח על `פלסטף` של ורדי עם ברנד וויקל, בהופעת הבכורה שלו בתפקיד הזה. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה ופתח של סיפור אהבה גדול עם בית האופרה של טוקיו ובעקבותיו עם הפילהרמונית של טוקיו, שניגנה באופרה, והם קראו לי לחזור ולנצח על קונצרט סימפוני, וכך נוצר קשר עמוק, ממש סיפור אהבה, שמוליך ככל הנראה להמשך מרתק".

שם גם ניצחת השנה על שני החלקים הראשונים של מחזור "טבעת הניבלונגים" של ואגנר

"הרבה דברים אני עושה בפעם הראשונה בטוקיו, אבל זה רק מעצים את החוויה. ואחד הדברים המרגשים זה לעשות את המחזור הראשון שלי ובגיל 38, שזאת פריווילגיה לא קטנה. בעונה הקרובה אמשיך עם שתי האופרות האחרות, זיגפריד ודמדומי האלים, במחזור".

ואין לך חלום לנצח על וגנר בארץ?

"עם כל הביקורת שלי על זה שזה עדיין טאבו בארץ החלום שלי איננו לנפץ את הטאבו הזה. אני מבקר אותו מבחינה אמנותית אבל אני מכבד אותו מבחינה אמוציונאלית. רוב המוזיקאים שלנו יודעים שיש לנו חור בהשכלה המוזיקלית, ובמיוחד ברמה של הביצוע. נגני התזמורות יודעים שלנגן וגנר מבחינת הסטמינה והסגנון לא דומה לשום דבר אחר. אני, למשל, רק בגיל 30 חוויתי לראשונה את המוזיקה הזאת, חיה, לא בהקלטה. וגם הקהל שלנו אלה שכן רוצים לשמוע וגנר, גם להם יש את החסך הזה, החור בחוויה המוזיקלית החיה, של מאזין. על זה הצער שלי, ויחד עם זה אני יהודי וישראלי שנולד וחי בארץ ונכד לניצולים ואני יכול להבין ולקבל מבחינה מסוימת".

מבחינה מסוימת?

"כי זה קצת מוזר לי לראות שכמה מאותם אנשים בכל זאת נוסעים לגרמניה, קונים מרצדס או גרונדינג, שומעים בהנאה את `כרמינה בוראנה` שנכתבה לפי הזמנת הנאצים, ונוסעים בפולקסווגן, על כל הסמליות שלה, אבל מתנגדים לווגנר. חבל שזה כך, אבל אני אומר את כל זה מתוך שאני מכבד את ההתנגדות והבעיה של רבים. ואני לא מחפש לעשות סקנדל לצורך הסקנדל, ואשר לא ישנה שום דבר. ולכן אני מנצל כל הזדמנות לנצח על אופרה של וגנר בכל בית אופרה בעולם שמאפשר לי לעשות זאת".