על שלושה עיבודים ברלינאיים בני זמננו למחזות קלאסיים: "פאוסט", "מדיאה" ו"חלום ליל קיץ"
פאוסט
II
– שירה של תיאטרון
לפני חמש שנים צפיתי בפסטיבל וויסבאדן בגירסה של הבמאי מיכאל תאלהיימר לחלק הראשון של פאוסט מאת גתה. הרושם היה עז - מהבימוי, ממשחקם של שלושת השחקנים הראשיים, ומעיצוב הבמה. ידעתי אז שזמן קצר אחר יעלה הצוות הזה גם את החלק השני של יצירתו הגדולה של גתה. מאז אני מחפש את ההזדמנות לראות את החלק הזה, וההזדמנות לכך הגיעה עתה, במהלך הביקור הקצר מדי בברלין.
מבלי לדחות את הקץ – כפי שפאוסט מנסה לעשות – אני יכול לומר שהיה כדאי לחכות, אם לא למעלה מזה. הזיכרון החי מהחלק הראשון והחוויה הטרייה מהשבוע שעבר מצטרפים ליצירה שלמה הגדולה משני חלקיה, שכל אחד מהם מושלם כשלעצמו. זה בלי ספק הישג של הדויטשס-תיאטר, אחד מגופי התרבות שפעלו במזרח ברלין ועם נפילת החומה לפני עשרים שנה נחשפו להזדמנויות חדשות וחשפו חידושים מרתקים. בתחילת המאה שעברה עשה את מעשי הנסים הבימתיים של התיאטרון הזה הבמאי מקס ריינהארדט, מאה שנים אחר כך עושים אותם תאלהיימר, המנהל האמנותי והבמאי הראשי, יחד עם קבוצת במאים מעולים.
חלקו השני של “פאוסט” נכתב על ידי גתה, שלא כמו החלק הראשון, בפזילה גלויה לתיאטרון. אלא שהמחזה שלו הוא בלתי אפשרי להצגה בשלמותו, עוד יותר מהחלק הראשון, וכל מערכה בחלק השני יכולה לשמש הצגה שלמה. יחד עם זה האתגר שמציב גתה לבמאים איננו פחות מזה שהוא מציב לשחקנים ולקהל. בשנים האחרונות היה זה הבמאי פטר שטיין שביים גרסה תובענית בת תשע שעות שהקהל נהר אליה. תאלהיימר מסתפק בכארבע שעות – שעתיים לכל חלק – והקהל איננו מאוכזב. אולי אפילו מודה לו ולדרמטורג אוליבר ריזה על הגרסה הבהירה כל כך, שמצליחה למצות את עיקרי היצירה הגרמנית הגדולה מכולן, והשאלות החשובות שהיא מעלה: איך יכול האדם לצפות מהטבע ומהאמנות כאשר הוא, שהאוריינטציה שלו מכוונת לאפוסים היסטוריים גדולים, שואף להשיג לעצמו יכולות של עוצמה? איך יניב פירות ממודל שייטול מההיסטוריה? האם יניח לעבר להתרחש מחדש?
את אלה בחר גתה לתאר באמצעות מסע משותף של פאוסט ומפיסטו דרך אירועים ודמויות היסטוריים, שבמהלכם מפיסטו יועץ לקיסר המנהל מלחמה, מתחתן עם הלנה, יש להם בן, מורה על הוצאה להורג ועוד ובסופו של דבר מגיע למסקנת המוות שלו, שהיא כמובן תבוסתו של מפיסטו. בעיקרו זה גם תיאור השלד העלילתי של גרסת ההצגה של תלהיימר וריזה, אך ככל שזה נשמע חלקי ורופף זה איפשר להם להתמקד בטקסטים המהותיים ביותר, ואת אלה השחקנים הגישו בדיקציה מושלמת, אם בלחישה כמעט בלתי נשמעת או בצעקה, ובדרך כלל במגוון עוצמות פשוטות.
את עיקר המעמסה נושאים, כמובן, פאוסט במשחקו המרגש של אינגו הסלמן וסוון להמן במשחק וירטואוזי שברגע מסוים הופך גם למחול נוירוטי של אצבעותיו, ידיו, זרועותיו, רגליו וכל גופו. תלהיימר לא רק עיצב את פרטי הגשת הטקסט אלא גם את מבנה וצורת היציבה הגופנית שלהם, ולמעשה של כל אחד מהשחקנים האחרים. הבימוי שלו נסמך על שלושה עמודי-תווך: הטקסט, השחקן ועיצוב הבמה. כאשר נוצרת נקודת מפגש ייחודית בין אלה זו חוויה מדהימה בעוצמתה.
עיצוב הבמה בהצגה הזאת ראוי להתייחסות מיוחדת, אולי משום שבאמצעות התפאורה הצליח תלהיימר לחולל שינוי בימתי מסעיר ברוח רעיונותיו של גתה כפי שהביעם אותם ביצירתו הגדולה. כאשר הקהל נכנס לאולם הוא רואה מולו קיר שחור שמחולק לתשעה מרובעים. עם תחילת ההצגה נפתח הריבוע המרכזי, ונוצרת בימה פנימית בקיר כעין קוביה 2X2X2 מ` שבתוכה מצטופפים אחד עשר שחקנים, אף אחד מהם לא ניבט אל זולתו, ורק פאוסט ומפיסטו ניצבים עם פניהם לקהל.
ההתרחשויות יתנהלו בתוך הקובייה, ובהמשך גם לרגלי הקיר, אך פאוסט תמיד נשאר בתוכה. כשעה ועשרים אחרי ההתחלה נשמע אפקט מרעים וכל חלקי הקיר מתעופפים, והבימה הקטנה עם פאוסט עליה טסה במהירות אל עומק הבמה, שם קיר לבן בוהק מדגיש את בדידותו של פאוסט, בדימוי מרתק של אנדרטה, וביציבה נהדרת של השחקן המזכירה את צורת עמידתו של דוד בפסלים המפורסמים של מיכאלאנג`לו ודונטלו. התאורה, שעד לאותו רגע הייתה מינימליסטית, שוטפת את הבמה באור יקרות. אני מודה כי נפלטה ממני צעקה נרגשת. לא, לא הייתי היחיד.
ועוד רגע מרגש, לא ייאמן, של הבימוי - רגע מותו של פאוסט. זה קורה בקדמת הבמה, אליה הוא ירד לצרכי הדיאלוג האחרון שלו עם מפיסטו המובס בהתערבות שלו עם אלוהים. הם ניצבים זה לצד זה, וברגע הנכון פאוסט פשוט שומט את ראשו אל כתפו של מפיסטו, ומת. רגע ארוך של דממה. חושך.
כך מסתיימת הצגה שהיא שירה צרופה ומזמור תהילה לתיאטרון.
מדיאה כמשל לשואה?
הברלינר אנסמבל הוא התיאטרון השני שנפילת החומה חשפה אותו למערב, אף יותר ממה שהיה בימיו של ברטולד ברכט ויורשיו, בני משפחתו. החשיפה הזאת הביאה אליו יוצרים שחוללו בו מהפכות קטנות, אך לא הצליחו לשמר את מעמדו הבכיר כפי שהיה בימי המשטר הקומוניסטי. לצערי לא הצלחתי לראות את ההצגה המעניינת של הסונטות מאת שקספיר עם מוזיקה של רופוס ויינרייט ובבימויו של רוברט וילסון שאת עבודתו ראינו לא מכבר כשהאנסמבל העלה כאן את "אופרה בגרוש" בגרסתו האור-קולית.
לעומת זאת הצלחתי לראות את הצגת "מדיאה" בתיאטרון השלישי, הפולקסבינה, שהפך אבן שואבת לקהל וליוצרים את עבודתו של הבמאי החשוב פרנק קסטורף היכרנו לפני כמה שנים כשהתיאטרון הגיע לתל אביב עם הצגת "ציפור הנעורים המתוקה". התגובות על אותה הפקה אצלנו היו מעורבות, אך בדיעבד ואחרי "מדיאה" שלו אני יכול רק להתגעגע אליה.
למעשה מדובר בעיבוד מסקרן כשלעצמו של המחזה מאת סנקה הרומי יחד עם פרקים מהספר "היידגר בקרים" מאת אלכסנדר קלוגר. הנושא המחבר הוא רצח הילדים כאמצעי ענישה. בספר ההיסטורי על היידגר מסופר על ביקור שערך באי קרים ושם התוודע אל מעשי הוורמאכט הגרמני. המקרה המדובר מספר על רצח המוני שבעקבותיו נותרו חיים 90 ילדים של הקורבנות, והחלה התדיינות אם להשאירם בחיים או להרוג גם אותם.
מבלי להיכנס לעצם המשוואה שקסטורף מבקש ליצור ולמשמעויות ההדדיות בין סיפור מדיאה לשואה, משוואה שנשמעה מוזרה לא רק באוזניי, ההצגה עצמה הייתה מוזרה אף יותר, היסטרית ברגעים רבים, מגוחכת באחרים, ולחלוטין לא סייעה להעברת המסר שקסטורף ניסה להביא.
ההצגה התקיימה באמפיתיאטרון מאולתר שהוקם בחזיתו של התיאטרון, שעובר עתה שיפוצים. המרתק במפגש הזה הייתה העובדה שבניין הפולקסבינה הוא אחיו של בית הבימה המקורי – שניהם פרי עיצובו של האדריכל קופמן, על ששת עמודי החזית הגבוהים. כך יכולתי לראות מה הייתה כוונתו של האדריכל, וכמה חבל שלא הושלמה בשעתו הגרסה התל אביבית.
עזוב אותך שקספיר
ההצגה השלישית שראיתי הייתה במפתיע גם הצגה כיפית. ההפתעה הייתה כפולה ומכופלת כי כן מדובר ב"חלום ליל קיץ", שכידוע הבטחתי לעצמי ולכם שלא אשוב לראותו, אך הפיתוי גבר נוכח העובדה שמדובר בהצגה של השאובינה שבמוצהר היא מוגדת כ"חופשית בעקבות שקספיר", והבימוי שלה משותף לתומס אוסטרמאייר והכוריאוגרפית קונסטנצה מכראס.
שקספיר כמעט לא היה שם, וכמות הטקסט שהושמע, ולא בהכרח לפי סדר ענייני, הגיע בקושי לחמישית הטקסט המקורי, ואפילו שלד העלילה נופץ כהוגן. למעשה מדובר בהצגה אנרכיסטית לחלוטין שבה איש כחפצו משחק. בא לו לגמגם – יהי כן, בא לה לצווח – למה לא. בכל מקרה הם יצטרכו כולם לרקוד. כולל שחקנים מצוינים שידועים יותר בתפקידיהם הרציניים – כמו יורג הרטמן שהיה השופט בראק ב"הדה גאבלר" בהצגת השאובינה שהועלתה לא מזמן בארץ, ולארס איידינגר שהיה בעלה של הדה באותה הצגה ואחר כך כיכב כהמלט בגרסה מחליאה ומתבוססת בבוץ שאוסטרמאייר ביים וצפיתי בה בשידור חי בערוץ ארטה.
שני אלה ממש משתוללים, ללא עכבות בשפע התפקידים והמצבים שהם מגלמים בגרסה הפראית של החלום. הרטמן במיוחד, שפותח את ההצגה כרקדן סטריפטיז, ותוך הזמנת נשים מהקהל שמקבלות לידיהן שטרות כסף מעמיתיו הוא מתפשט בהדרגה עד עירום מוחלט, פרונטלי לקהל ובעזרת מסיכה שהוא משרבב מתוכה את הכלי שלו הוא נושא את נאום הפרידה של פק: "אם חטאנו חטא לטעם / סלחו נא לנו זאת הפעם / רק דמו כי נמתם נים / עת ניגלו פה חזיונים/ כי להבל ולשווא /רקמנו רק חלום אכזב. שאו שלום ושאו כפיים/ פק יחזיר לכם אפיים" (תרגום ט. כרמי)
ואכן מאותו רגע ואילך הקהל מוזמן לחינגה תיאטרלית בכחנלית. משקספיר נשארו משחקי הזוגות, בצורה חופשית מאוד, כולל טיטניה ואוברון, אוברון ופק, טיטניה וחמור, מריבות ומדנים נוסח הרמיה והלנה כנגד מחזריהן, והרבה שעשועים חזותיים משעשעים מאוד, עם מוזיקה חיה וזמר מופלא, אלכס נוביץ, ששר בארוק ורוק, בקונטרא-טנור או בבריטון.
הרעיון של אוסטרמאייר בהצגה הזאת הוא פשטני למדי, נסמך על פרויד, ולא מחדש: לכולנו יש חלומות, לכולנו יש יער שבו יש חיות ומפלצות, אהבות ואכזבות, זהות מינית, תשוקות ואורגזמות. ובבליל שפות כולל עברית מפיה של הרקדנית פלורנסיה לאמארקה שרקדה כמה שנים בישראל. ואת כל הסלט הזה אוסטרמאייר ניסה לבטא בהצגה, ובמידה מסוימת אף הצליח בכך.
בקיצור – תיאטרון ליל קיץ, אם כי זה היה דווקא ביום גשום.
13/07/2009
:תאריך יצירה
|