ורדי נשמע צלול, נועז ומרשים בבית האופרה הישראלית תחת שרביטו של דניאל ברנבוים
בית האופרה הפך לקתדרלה
הופעתו החגיגית של בית האופרה המילנזי הוותיק "לה סקאלה" כמחווה מיוחדת לעיר תל אביב בת המאה היא ללא ספק אירוע תרבותי חשוב ומרשים. "הלה סקאלה" איננה מרבה בנדודים של הפקות אופראיות שלמות, למעט אירועים מיוחדים. וההזדמנות להאזין ולצפות בהפקותיה די נדירה גם למי שנוסעים אליה. ולו רק משום כך ראוי לשבח את מה שהביאו לכאן ולמתן את הביקורת שאפשר למתוח.
היבוא המשובח כלל את יצירתו האופראית המרשימה הזאת של ג`וזפה ורדי שיש בה מוזיקה שמימית, קטעי ליריות מרטיטה וקטעי מחולות מעודנים לצד פרצי רעמים של מצעדי ניצחון ותפילות פולחניות דתיות שמלוות עלילה שנעה בין שני סיפורי אהבה מתחרים בעצמתם הרגשית, לבין סיפור פוליטי-צבאי שמככבים בו שלטון עריץ של כהני הדת, מרד בני העם האתיופי ודיכויו בידי המצרים. עלילה שמעולם לא הבנתי למה דווקא היא נבחרה לעלות ב-1871 בקהיר במסגרת החגיגות לפתיחת תעלת סואץ. זה אמנם סיפור ארכיאולוגי-פרעוני אבל השלכותיו ותיעובו של ורדי את שלטון הדת ברורים ומבהיקים.
את היצירה הזאת שיגרה אלינו "לה סקאלה" עם תזמורתה ומקהלתה, ועם מנצח ענק ששמו דניאל ברנבוים. זה היהלום של המחווה האיטלקית הזאת. תחת שרביטו צמחה המוזיקה הנהדרת של ורדי בנגינתה המושלמת של התזמורת, ובהמשך עם הסולנים והמקהלה, והפכה את אולם בית האופרה לקתדרלה שבה כל צליל עוטף את הנשמה, החל מהצליל החרישי המדהים של תיבות הפתיחה הראשונות ועד רעמי התופים והחצוצרות. הזרימה המוזיקלית הייתה מכושפת, וידו של ברנבוים עיצבה להפליא את המתח ואת מגוון הרגשות שוורדי השקיע ביצירתו.
מצער שברנבוים ינצח רק עוד פעם אחת (ביום ששי) על האופרה לפני שיעביר את השרביט לידיו של עוזרו עומר מ. ולבר, שינצח על ארבע ההופעות הבאות. אני בטוח כי ולבר הצעיר, המוכר לנו כמנצח-הבית באופרה הישראלית, וגם מתחיל את כהונתו כמנהל המוזיקלי של תזמורת סימפונט רעננה, יידע לשמור, בדרכו שלו, על המורשת של רבו. יעזרו לו בכך התזמורת והמקהלה, שכבר עבד עמם, וכמובן הסולנים ששרו תחת שרביטו של ברנבוים, והסולנים האחרים שהוכנו לסדרת ההופעות כאן.
בבכורה החגיגית אמש בלטו במיוחד זמרת הסופרן הנפלאה ויולטה אורמנה שהעניקה חום ולהט נואש, לצד ליריות פגיעה לתפקיד אאידה; זמרת המצו סופרן יקתרינה גובנובה בתפקיד אמנריס בת המלך, שהלהיטה בזמרה דרמטית נוגעת ללב של קנאה, תשוקה, נקמנות וחרטה; זמר הבס-בריטון חואן פונס שידע למצות את ההדר והגאווה בתפקיד מלך האתיופים, אביה של אאידה; וזמר הטנור הבוהק סלבטורה ליצ`יטרה בתפקיד המצביא רדמס, נשוא אהבתן המתחרה של אאידה ואמנריס.
עד כאן ההלל והשבח. מכאן תבוא תמיהה מתונה ביחס להפקה העתיקה, בת ארבעים ושבע השנים, שהובאה הנה. התפאורה והתלבושות, כולל האמצעים הנואשים להפוך לשחורים איטלקים וגם ישראלים שצורפו להפקה, היו לארכיאולוגיה. מעניינת אולי, אבל ענתיקה. כזאת גם התחושה ביחס לבימוי של זפירלי, שאותו חידש מרקו גנדיני, וביחס לכוריאוגרפיה של ולדימיר וסילייב לשלושת ה"בלטים", כולל הביצוע שלהם על ידי רקדני הלה סקאלה בסיוע שמונה רקדניות ישראליות. אז מה הפלא שכמה אנשים בקהל חשבו שמגיעות מחיאות כפיים לשני סוסים שחצו את הבמה בתמונת הניצחון.
המעניין בסיפור הזה הוא שבעוד חודשיים ברנבוים ינצח על על "אאידה" בטוקיו בהפקה אחרת של ה"לה סקאלה", מ-2006, גם היא בבימויו של זפירלי אך עם תפאורה ותלבושות אחרות.
בכל מקרה כדאי לחכות, אולי מישהו מאלה שמיהרו ורכשו את כל הכרטיסים יתעשת ויוותר על מקומו לטובת הממתינים להזדמנות כזאת.
15/07/2009
:תאריך יצירה
|