ענת גוב כותבת יופי של שורות מחץ לשלד עלילה פשטני שמתיימר להיות סאטירה ישראלית
משבר משפחתי מלאכותי
אין ספק: בימי הקיץ הלוהטים גם "משפחה חמה" יכולה להיות להיט. אבל לא בזכות העלילה שיכלה להיות בסיס מצוין למערכון קצר, מהיר וחסר יומרות. וההנאה אז הייתה יכולה להיות מושלמת כי לענת גוב יש את זה. היא יודעת לכתוב שורות מחץ טובות. אבל בכך לא די כי בכל זאת מחזה זקוק למשהו נוסף חוץ מהשורה התחתונה של ההומור.
העלילה מתמקדת, אחרי הקדמה ארוכה למדי של תצוגת הדמויות, בהודעתה של הבת הבכירה על כוונתה שלא להגיע לליל הסדר הקרוב, וכי היא נוסעת לפינלנד לראות את הזוהר הצפוני (בתחילת האביב?). האם, אלמנה מזה שנתיים, איננה מוכנה לשמוע על כך. לא בשביל זה הקמנו מדינה. כשאמצעי השכנוע המילוליים אינם עוזרים, בא לעזרתה המצב הבטחוני, וההודעה כי מחבל מסתובב בשטח. אורחי סעודת השבת, שבמהלכה מתרחש הסיפור כולו, נסגרים בחדר האמבטיה. כשתחלוף הסכנה – הרי אנחנו בקומדיה, ברור – יגיע גם תור הפתרון, הצפוי כל כך, למשבר המשפחתי המלאכותי.
את המלאכותיות הזאת מדגישה גוב באמצעות הכנסת דמותו של האב המת כמספר, המטרים ומסכם את העניין. כבר מזמן לא נתקלתי בדמות כל כך מיותרת שכל יתרונה שהיא מוסיפה כמה דקות למערכון הנמתח. ואת זה אפשר להבין מדרך משחקו של יוסי גרבר המשדרת לאומת-הקהל "תאמינו לי, אני לא יודע מה רוצים ממני. אבל שיהיה".
מה שמחזיק את המים של גוב הוא הבימוי המשועשע למדי של עדנה מזי"א שהפיקה משחקניה המצוינים דקות טובות של זוהר מקומי. בראשם רבקה מיכאלי בתפקיד אם המשפחה שאיננה מוכנה לוותר על הסדר המשפחתי אצלה בבית. היא יודעת להפוך קש לזהב, והבדיחות הפשוטות ביותר נשמעות בפיה כשדברי חוכמה מבריקים.
מצוינת לצדה שרית וינו-אלעד בתפקיד הבת המורדת. היא מעצבת את הדמות בתנוחת גופה, בהרבה שתיקות, ובהתפרצות אחת, קצרה ועניינית. דנה סנדרסון כבתה, משעשעת מאוד כקצינת משמר הגבול שמוכנה לירות – מילה חדה או כדור חם.
אוהד שחר ולימור גולדשטיין עושים את השטיקים שלהם למופת, וכמוהם עידו רוזנברג, כבנם השאנטי ומיכל בלנקנשטיין כבת זוגו הבלגית. תפקידיהם של שני אלה, אגב, נועדו למלא כמה חורים של צחוק באולם, והם עושים זאת בהנאה גלויה.
אורנה סמורגונסקי עיצבה תפאורה שטוחה וקרן גרנק האירה את הבמה.