לרגל מלאות 20 שנה למרכז סוזן דלל: שלושה דורות של יוצרות ויוצרים מספרים על החוויות הראשוניות שלהם בעולם המחול ועל יצירתם הנוכחית בפסטיבל "מחולוהט". והפעם: סאלי אן פרידלנד.
 
סאלי אן פרידלנד היא אחת מהיוצרות הוותיקות שממשיכה ליצור ולהעלות עבודות על הבמה בארץ ובעולם במסגרת להקתה, להקת דאנס דרמה D.D.C. זה מכבר חצתה את גיל 50, ולדבריה, היא ממשיכה ליצור באהבה גדולה. עבודתה החדשה "אוסף פרטי" נוצרה מתוך אוסף זיכרונות וסודות פרטיים. העבודה בנויה משלושה חלקים, כשבסיס היצירה נוגע בגבולות.
 
מתי ביקרת לראשונה בסוזן דלל?
 
"זה היה לפני 20 שנה. מאוד שמחתי. זה היה מצוין. עד אז, כשרקדתי לא היה שום מקום כמו זה. לא היה מרכז מחול או אפילו רצפת עץ. זה היה בהופעה שלי `דב הוז 19`, ההפקה הראשונה שהעליתי בסוזן דלל. עשיתי אותה עם ענבל פינטו שהייתה תלמידה שלי ורקדה איתי. חשבתי אז איזה יופי שיש מרכז ושזה יהיה כמו בית, אבל זה לא היה. חשבתי שיעזרו לי להפיק את העבודה ומצאתי את עצמי אחרי ההופעה הראשונה כמו סבל. הייתי צריכה לסחוב את השולחן וגיליתי שזו הדרך שלי במקצוע רק אם אני בפוקוס ועושה הכל בידיים שלי, זה יכול לקרות. אני נלחמת כמו חיילת בגדוד ענקי ואין שטיח אדום. זה קשה ואין מנוחה.
 
"הדבר היחיד שמוביל אותי בדרך הזאת היא הידיעה שאני אמן, יש לי תשוקה למחול ואני מאמינה בעצמי ובאנשים אחרים 24 שעות ביום. אם לא הייתי מאמינה, לא הייתי יכולה ליצור. זו מדינה קשה מאוד ליוצרים. אין מנוחה. היום אני מרגישה שאני בשלב של בגרות ואיזון. אני יודעת מה קורה ואין לי ציפיות. יש לי את העולם שלי, הלהקה שלי והיצירות שלי, וזה מספק את הכל".

מתי רקדת את הריקוד הראשון?
 
"זה היה כשהייתי בת שש או שבע, בדרום אפריקה ביוהנסבורג. הריקוד נוצר על ידי המורה שלי. אני יושבת על כיסא ומחכה למכתב, הייתה על הבמה תיבת דואר ואני לבשתי חצאית טוטו צהובה. כשאני חושבת על זה, מאז ועד היום, כל החיים אני מחכה למכתב הזה. כל החיים אנחנו מחכים ומחכים וזה מה שעשיתי בגיל שש. הייתי כבר רקדנית ותיקה התחלתי לרקוד בגיל שלוש, בקייפטאון. אני זוכרת את השיעור הראשון  - עמדתי ליד הבר והוא היה גבוה מדי, אז שמו לי משהו להגבהה לתינוקות. עמדתי שם עם משקפיים, תלתלים גדולים וטי שרט. נולדתי לרקוד ונתתי את חיי למחול – כרקדנית, יוצרת ומורה. כבר בגיל צעיר הרגשתי את הקודש של הבמה – בשבילי זה המקום הקדוש ביותר. מקום עם אור שאפשר לתקשר דרכו עם אנשים, להביע את עצמך ולדבר. זה מקום שנוגע בנשמה. כל פעם שאני עולה על במה זה בשביל תקשורת עם אנשים זו הדרך שלי לדבר".

מה הייתה היצירה הראשונה שלך ככוריאוגרפית?
 
"זה היה סולו שעשיתי ב- .1983 היה חורף קר, וקניתי לי בשוק הפשפשים מעיל פרווה. לא רציתי להיפרד ממנו, אפילו בשינה, והתחלתי לרקוד עם זה. יצרת כוריאוגרפיה לשיר `שלושה פעמונים` של אדית פיאף, והופעתי איתו בתיאטרון קטן שפתחו בכיכר דיזנגוף, הופעתי שם בפעם הראשונה ודמיינתי שאני אדית פיאף.
 
"ב-1983 יצרתי סולו נוסף שקראתי לו `שקית זבל`. עשיתי אותו יותר מ- 1,000 פעמים עם שקית זבל שמצאתי ברחוב וזו הייתה פרנסה פנטסטית. הייתי אומרת ששמים בפנים את החלומות ולא את הזבל. רקדתי עם שקית ניילון כחולה בארץ ובחו"ל מעל ל- 20 שנה. התחלתי ליצור לעצמי סולואים, כמו כוריאוגרפים אחרים שאחר כך יצאו מהתמונה. גם אני לא מופיעה על הבמה יותר ולא רוצה להיות שם".

ספרי על העבודה הנוכחית
 
"אני מרגישה ש`אוסף פרטי` זו אחת העבודות הטובות שלי. יש שם בימוי נכון. העבודה מציגה אוסף פרטי של דברים שאספתי. אוסף של סודות ברמה של משהו מטאפיזי. העבודה מאוד פשוטה. היא דינמית בכמה מקומות, סוערת וקצבית, ויש שקט בכמה מקומות. זה אוסף של אדם שנגע בהרבה מקומות בחיים שלו, יש בה אינטימיות, סקס, ותשוקה סוחפת כמו ים".