מחזהו הגדול הראשון של פינטר שב ומפחיד באקטואליות שלו עם תלמידיה של סופי מוסקוביץ` מחזהו הגדול הראשון של פינטר שב ומפחיד באקטואליות שלו עם תלמידיה של סופי מוסקוביץ`
על טורפים וקרבנות
"מסיבת יום-הולדת" של הרולד פינטר הוא תעודת העניות של מבקרי בריטניה של שנות החמישים, למעט אחד – הרולד הובסון שהיה היחיד שזיהה במחזה ובמחזאי את העתיד של התיאטרון האנגלי, ואף מעבר לגבולות הווסט-אנד. הובסון הציל את יוקרת מוסד הביקורת ביכולתו לראות במחזה הזה את הבשורה החדשה של התיאטרון הפוליטי-חברתי במחלצות האבסורד הקיומי של היחיד.
עבורי המחזה המבריק הזה הוא אחד הקשים ביותר לצפייה, ואני נלכד ברשת האימה שהוא פורש בכל פעם שאני צופה בו מאז שהתיאטרון הקאמרי העלה את הגרסה העברית הראשונה של המחזה הזה, ב-1965, עם שמעון בר, רחל מרקוס וניסן יתיר זכרם לברכה ושני הצעירים, יבל"א, יוסי גרבר וזאב רווח. זו הייתה הצגה מדהימה בכל המובנים ולהיט גדול – 125 הצגות, ממש כמו הצלחתו הגדולה של "עוץ לי גוץ לי" מיד אחריו.
בכלל זו הייתה עונה מיוחדת בתולדות התיאטרון הקאמרי (וסליחה שאני סוטה לכאורה מהעניין) שכללה את "המלט", לצד "פרשת אופנהיימר", “אסתר המלכה", מחזה אנגלי נוסף מאת ארתור קופיט, "הדה גבלר " עם חנה מרון, “האדרת" עם אברהם חלפי ז"ל, “דון ז`ואן" של מולייר, “אנדרוקלס והאריה" לילדים ו"גן הדובדבנים" של צ`כוב. עונה של רפרטואר מפחיד באיכותו. ותחשבו על האבסורד – כל ההצגות רצו בין 120 ל-133 פעמים. היום, אני קובע בצער, עונה כזאת לא תהיה – כולל הבונוס של הקיץ בדמות הרצתו המחודשת של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". ולא הזכרתי מה נעשה באותה עונה בהבימה ובחיפה. היום כל מנהלי התיאטראות יגידו שאין סיכוי להרצות כה גדולות ברצף. ובמיוחד כשמדובר במחזה כמו "מסיבת יום-הולדת".
זהו האבסורד שלנו, במיטבו ובמחשבה המפחידה על התיאטרון הרפרטוארי בימינו שמחזהו של פינטר יכול לפאר אותו, עם מיטב השחקנים הצעירים והוותיקים יותר. עד שזה יקרה, וכמו במקרים אחרים, את הישועה אפשר למצוא בבתי הספר למשחק, ובמקרה הנוכחי בזה של סופי מוסקוביץ`. לפני כשנה הועלה שם "סיפור גן החיות" של אלבי, בבימויו של אמיר וולף שמביים גם את "מסיבת יום-הולדת". כמו אז גם עתה הוא הוציא תחת ידיו הצגה שכדאי בהחלט לראות.
וולף ביים את מחזהו של פינטר תוך הטעמות מעניינות של הטיפוסים והמצבים המוזרים שפינטר הכניס לתוך העלילה המיוחדת המתארת כיצד שני זרים, העונים לשמות גולדברג ומק-קן, מגיעים לפנסיון שקט בעיירת חוף אנגלית, שהדייר היחיד בו הוא סטנלי, פסנתרן מובטל, שבעלת הפנסיון מג להוטה אחריו, בעוד בעלה פיט מטפל בנופשים בחוף הים. הזרים מארגנים לסטנלי מסיבת יום הולדת בסיוען של מג ולולו, שגם היא כרוכה אחרי סטנלי. המסיבה הופכת מהר מאוד לסיוט המצדיק את כל פחדיו של סטנלי.
למעשה שום דבר אינו ברור ומפורש במחזה. בכך עוצמתו המאיימת. כל פירוש שאפשר לתת לכל משפט ולכל מצב יהיה טוב. מדינת משטרה? בהחלט. האח הגדול בפעולה? ברור. משת"פים תמימים או ביודעין? יש ויש. שני הזרים שליחים שבעצמם הם קורבנות, משת"פים או תמימים? אפשר בהחלט למצוא גם לכך סימוכין. רק דבר אחד ודאי למעלה מכל ספק: סטנלי הוא הקורבן. של כולם. וכמו קורבנות רבים במשטרים האפלים ביותר הוא יודע לפני כולם שהוא "אשם". לא, הוא לא עשה שום דבר שמצדיק את זה. לפחות לא על פי פינטר.
אבל וולף השכיל לעצב את התחושה שסטנלי, במשחקו המצוין של רובי פיינברג, יודע מה אשמתו, זו שאינה ידועה לסובבים אותו וגם לא לקהל. הוא אשם מטבעו כאדם החי בחברה הזאת שבה היום אתה למעלה ומחר למטה. וולף גם בנה יפה את הרשת שטווים לסטנלי שני הזרים, אבי גולומב האלגנטי והמדויק, בתפקיד גולדברג היהודי הדברן הרהוט הכפייתי, שמנהל את העסק ביד שרמנטית אבל חזקה, ולצדו בתפקיד עוזרו האירי מקקאן, עומרי טסלר המרתק בעיצוב הגנגסטר שנראה כי בעצמו היה קורבן שעבר את תהליך החינוך מחדש. רז וינר ולירן יעקבי מצוינים כבעלי הפנסיון, פיט ומג, שבמודע שמחים לעזור לגולדברג ומקקאן, ומירי עוזיאל כלולו, הצעירה שבאה לפתות כל מה שהוא זכר וזז.
את חדר האורחים של הפנסיון עיצב יפה פאבל קרלין, ואת התאורה המיוחדת עיצב זיו וולושין.
27/07/2009
:תאריך יצירה
|