גדול הכוריאוגרפים מת בביתו ביום ראשון שלושה חודשים אחרי יום הולדתו התשעים
החשיפה של האנרגיה העירומה
"צריך לאהוב לרקוד כדי לדבוק בכך. הריקוד אינו נותן לך דבר בתמורה. לא כתבי יד למשמרת, לא ציורים לתלות על הקיר, או במוזיאונים, גם לא שירים להדפיס או למכור. כלום לא, חוץ מאותו רגע חולף שאתה מרגיש שאתה חי. וזה לא נועד לנשמות לא יציבות.” כך תיאר מרס קנינגהם, שמת בשיבה טובה בביתו אתמול לפנות בוקר, את הקשר המיוחד שלו אל עולם התנועה שבתוכו חי ויצר מאז שעמד על דעתו, כילד בעיר הולדתו סנטרליה, במדינת וושינגטון בארה"ב. שם גם החל את לימודי הריקוד והמשיך אותם בסיאטל. בן עשרים כבר היה רקדן בעל מוניטין כסולן בלהקתה של מרתה גרהם עד 1945. שנה קודם לכן יצר את עבודתו הראשונה, סולו שאותו רקד בניו יורק כשלצידו הפסנתרן-המלחין ג`ון קייג` שהיה מאז 1938 בן זוגו לחיים וליצירה עד מותו לפני 17 שנים.
ב-1952 כתב קנינגהם כי ""אם רקדן רוקד – וזה אינו אותו דבר כמו להיות בעל תיאוריות על ריקוד או שאיפה לרקוד או לנסות לרקוד או לזכור בגופו ריקוד של אחר – אלא אם הרקדן רוקד הכל נמצא שם... האקסטזה שלנו בריקוד מגיעה מהכישרון האפשרי של החופש, הרגע המלהיב שמעניקה לנו החשיפה הזאת של האנרגיה העירומה. הכוונה היא שזאת איננה רשות אלא חירות.”
ב-1953 הקים את להקת המחול שלו, שבה גם רקד עד שמלאו לו שבעים. ועמה יצר עד יום הולדתו התשעים באפריל השנה יותר ממאתיים יצירות מחול, שהוצגו במהלך השנים על ידי להקות מחול אחרות, בארה"ב ובאירופה. הוא גם יצר עבודות בפילם ווידיאו, כחלק מהתעניינותו לכל אורך השנים בטכנולוגיות חדשות. במסגרת זו יצר תוכנת מחשב שנקראה במקור "צורות חיים" ואחר כך "צורות מחול" (DanceForms), שבה השתמש בעצמו מאז 1991.
לצד עבודות שבהן השתמש במוזיקה של קייג, הוא נפתח גם אל מוזיקה פופולרית כמו זו של להקות רדיוהד וסיגור רוס, וביצירתו האחרונה “כמעט תשעים” שהועלתה באפריל השנה השתמש במוזיקהשל סוניק יות`, לצד יצירות של מלחין אמריקני ומלחין יפני. במשך השנים הוא צבר פרסים ואותות כבוד ממלכתיים בארה"ב, יפן, צרפת ומדינות אחרות. הוא השתתף בכתיבתםשל שני ספרים על עבודותיו, ובימים אלה משלים הרקדן מיכאיל ברישניקוב את כתיבת הספר עליו “Merce My Way”.
הגוף בחלל הוא מעבדה
ההערכה הרבה שקנינגהם זכה בה במשך השנים התייחסה בעיקרה לעובדת היותו בעל מחשבה מקורית בתחום התנועה. שלא כמרתה גרהם שיצירותיה שירתו סיפורים ועלילות, הנראטיב שלו היה חקר התנועה כשלעצמה. מופשטת, בוחנת גבולות עצמה, משתנה ומופיעה בתצורות מתחדשות. אחד ממבקרי הניו יורק טיימז כתב במאמר לכבוד יום הולדתו התשעים כי קנינגהם הוא לא רק גדול הכוריאוגרפים אלא גם האמן הגדול ביותר שחי מאז מותו של סמואל בקט. מבחינות רבות ההשוואה הנרמזת בדברים האלה מייצגת היטב את מיקומו המיוחד של קנינגהם כמשפיע עיקרי על עולם המחול המודרני, והמחול בן זמננו.
קנינגהם התייחס לתנועה האנושית כאל בעלת מגבלות, אך הטעים כי "בתוך גבולותיה, הגיוון הוא אין סופי". מבחינת רקדניו יצירותיו ורעיונותיו של קנינגהם תבעו לבחון את יכולות הגוף עד לקצוות, אם על קצות אצבעותיהם, בזרועות נמתחות, בברכיהם הנעות כצירים, בזינוקים פתאומיים, ובעצירות מוחלטות. כפי שהגדיר זאת אחד המבקרים "הגוף בחלל הוא המעבדה של קנינגהם, מוכן תמיד לניסויים חדשים.”
מבקר אחר תיאר את יצירתו של קנינגהם כהצטלבות בין המופשט לרגשי, למתימטי ולגשמי. לרעיונותיו המוזיקליים של ג`ון קייג` הייתה השפעה מיוחדת על תפיסת עולם התנועה של קנינגהם, וכן גם לרעיונותיו של אלברט איינשטיין, לצד משחקים שונים ושיטות פילוסופיות ואמנותיות מגוונות. הציטוט האהוב עליו היה “”רק מי שמוכן לתת את גופו למען העולם ראוי לאמונו של העולם. רק מי שיכול לעשות זאת מתוך אהבה ראוי לשרת את העולם” (טאו טה צ`ינג). בהתאם לכך קנינגהם גם אהב לחפש דרכים חדשות בתחום תהליכי היצירה, כשהוא שובר מוסכמות וממציא במקומן גישות ניסיוניות שהלהיבו את דמיונו.
בהתאם להחלטתו נקבעה לאחרונה תכנית מיוחדת THE LEGACY PLAN המורה לקרן המנהלת את כל ענייניו כיצד עליה לפעול אחרי שלא יוכל עוד להיות המנהל האמנותי של להקתו. הקרן תטפל בשימור כל החומרים של יצירותיו בצורה דיגיטלית, שתתעד את פועלו רב השנים עבור הדורות הבאים, תסייע למחקרים ותפיץ את יצירותיו. הקרן תהיה בעלת הנכסים שקנינגהם מותיר אחריו, ן תהיה אחראית על פעולתה של להקת המחול שלו עד סגירתה בעוד שנתיים, עם מסע הופעות בינלאומי והופעת פרידה גדולה בניו יורק. הקרן גם תדאג להעמיד פיצויים נאותים לרקדנים, למוזיקאים וצוות הלהקה, ותעמיד לרשותם אמצעים למעבר לפעילות אחרת לאחר סגירת הלהקה. הקרן תעמיד את הסטודיו שלו שיועמד לרשות אמנים צעירים ועל תכניות שונות בתחום החינוך.
לינק לאתר הרשמי של קנינגהם - http://www.merce.org
28/07/2009
:תאריך יצירה
|