הבימוי, המשחק ונוכחותו הכובשת של יוסי פולק פיצו את צבי גורן על גיבוב ההצחקות שצררה ענת גוב ב"עקר בית".
מערכון בזהו זה
עדנה מזי"א עשתה חסד של אמת עם המחזה של ענת גוב, שכל כולו אסופת בדיחות והצחקות – פה ושם גם מצוינות – והעמידה הצגה טובה באמת, עם צוות של שישה שחקנים טובים באמת (שניים מהם אפילו גברים באמת!).
ובאמת, רק בנאום לתלפיות על שקר ואמת מפיו של אחלה-שחקן גיל פרנק, נוגעת גוב בהומור אמיתי ושורשי. יש לגוב עוד שני רגעי-הומור אמיתיים כאלה, כשגנבת-ההצגה דינה סנדרסון חושפת את סוד השימוש המוגזם בסלולרי שלה. ועוד אחד כזה, כשהענק הלוחש יוסי פולק שר "דוגית שטה" לתינוק בעריסה.
העלילה של גוב דנה בטייס חיל האוויר, בן 55, הפורש לגמלאות אל ביתו ושם הוא מתקבל בשמחה מהולה בחרדה נוכח הסיכוי והסכנה שמסמלת נוכחותו הגברית במשכן הנשי שהתבצר בשנות היעדרותו.
זה לא כל כך משכנע, אולי משום שגוב עיצבה את הטייס שלה כאילו מדובר בשבוי החוזר אחרי עשרות שנות שבי נורא. חובת ההוכחה, לדעתה, מוטלת עליו. אבל מה בדיוק הוא צריך להוכיח לא ברור לה כל כך.
הבעיה העיקרית של "עקר בית" היא היומרה שמדובר בעניין רציני עד מוות (כלומר, באמת) תחת מסכת הבדחנות. וזו, למרבה ההפתעה, נופלת מהר מאוד, חרף הצחוקים הרבים שהיא מולידה, וחושפת שלד פשוט, אם לא פשטני, של מערכון המתמשך אל מעבר לאורך חייו הטבעי.
ענת גוב שכחה כנראה שסיפור על בעל מקורקע שמבשל קטשופ ורוצה תשומת לב היה יכול להיות מערכון חמוד ב"זהו זה". אלא שזה ממש לא זהו זה. זה הקאמרי. וזה כבר להיט (לבריאות!) בזכות הליהוק המוצלח, ובזכותה של עדנה מזי"א, שהעמידה הצגה פשוטה ואפילו יפה מבחינה אסתטית.
מזי"א השתמשה יפה בתפאורה הנעימה – למרות חוסר האינטימיות המשוועת שלה – שעיצבה לילי בן נחשון, ונתנה למוזיקה של אלון אולארצ`יק לדבר פה ושם במקום שהדיאלוג היה חסר מילים. חני ורדי ועמיר ברנר התקינו את התאורה שהחליפה ביעילות את פועלי הבמה במעבר בין חדרי הבית.
קוניאק צרפתי עדין
ההישג הכי חשוב של מזי"א בהצגה הזאת הוא הקו המינורי השליט במשחק של כל הצוות המצוין שהועמד לרשותה, ובמערכה השנייה היא גם מפיקה משחקניה פניני משחק.
כבר אמרתי שאת ההצגה גונבת, ובלי הפוגה, דינה סנדרסון, הנציגה השלישית של בוגרי "כוורת" שמשתתפת בהפקה המשפחתית הזאת. סנדרסון סיימה בקיץ את לימודיה בתיכון עירוני א` לאמנויות (אם כי במגמת הקולנוע). והיא מפגינה כישרון משחק מעורר קנאה בתפקיד הבת הצעירה - היא חיה את התפקיד בטבעיות ובהומור עצמי.
למיקי קם נוכחות נעימה מאוד בתפקיד האישה, חרף העובדה שהתפקיד הכתוב נטול בשר כמעט לכל אורך ההצגה. היא יודעת לשחק מצוין ברגעי שתיקה, והיא קמה לתחייה בתמונה מקסימה במערכה השנייה.
גיל פרנק, בתפקיד הרופא החבר, מגיש משחק רגוע, נעים ומהוקצע שדי מצליח לכסות על התחושה שהוא נקלע לעניין בטעות (ושהוא כנראה גם יודע זאת).
מורן טחן, בתפקיד הבת הבכירה "האהובה", מחיה – במערכה השנייה – את התפקיד השטוח שלה, ואלנה סחרוב מבצעת היטב את השטיקים שניתנו לה בתפקיד העוזרת.
ואחרון חביב, המרכז והציר והמנוף של ההצגה כולה – יוסי פולק, הענק שיכול לעמוד גם על ענפי שיח האפונים וכמעט בלחישה לבטא כאב נוגע ללב. פולק מגיש משחק מינימליסטי מזוכך, משובח, באיכות של קוניאק צרפתי עדין.
המשחק המרגש של פולק, דינה סנדרסון המגניבה והבימוי היפה של עדנה מזי"א הם סיבה מספיק טובה לראות את ההצגה, לצחוק ככל האפשר ולהתעלם מכל מה שגוב וחברותיה הכי טובות היו רוצות שתראו בה.
03/10/2004
:תאריך יצירה
|