הצגת תיאטרון באר שבע מתמקדת בחוויה הרגשית של המחזה הצ`כובי על חשבון החוויה האינטלקטואלית
בין חוויה אינטלקטואלית לחוויה רגשית
מחזותיו של אנטון צ`כוב הם מסוג החומרים שמבקרי תיאטרון, אנשי אקדמיה וגאוני-שעה אוהבים לנכס לעצמם כמי שיודעים למה ואיך צריך להציג אותם. מאז שהוצגו לראשונה ברוסיה הצארית, כל דור של המומחים לדבר צ`כוב קבע את היכל התהילה של אותה עת, ורק מעטים הצליחו לחדור אליו, וליצור את שלשלת האיכות הגדולה שאליה צריך לשאוף הדור הבא.
מבין ממחזותיו של צ`כוב ל"שחף" יש מעמד מיוחד בזכות עיסוקו בנושא התיאטרון, החל מפתיחתו בדמות הצגה של "צורות חדשות" בתוך הצגה הבנויה במתכונת מוכרת/שחוקה, דרך דעות שאומרים עליו במחזה, וכלה בעובדה פשוטה שבמרכזו ניצבים שחקנית ותיקה, בנה המבקש לכונן חידושים, וצעירה שחולמת להיות שחקנית גדולה. את הסבך הרעיוני הזה משלימה המערכת האנושית-אמוציונלית-רומנטית בין מכלול הדמויות הפרובינציאליות שצ`כוב מיטיב לשרטט את עולמן.
העלילה מספרת על שחקנית נודעת, ארקדינה, שמגיעה אל אחוזתה הפרובינציאלית עם מאהבה הצעיר ממנה, הסופר המצליח טריגורין. לכבוד בואם מעלה בנה, קוסטיה, הצגה שנועדה להציע צורות חדשות של מחזאות ושל תיאטרון. את המונודרמה שלו משחקת שכנתם הצעירה נינה, וקוסטיה מאוהב בה. שאיפתה להיות שחקנית והקנאה הברורה של ארקדינה מקבלים את התפנית הדמטית-רומנטית באמצעות התאהבותה בטריגורין, וכמובן בהתאהבותו בה. הרקמה האנושית סביב ארבעת אלה כוללת את אחיה החולה של ארקדינה, מנהל האחוזה ואשתו המנהלת רומן חשאי עם הרופא המחוזי, הבת מאשה המאוהבת בקוסטיה ומתפשרת בנישואין עם מורה טרחני.
בארבע המערכות יש דיאלוגים ומונולוגים שהדעה הדעתנית תובעת כי יוגשו לה כך שהחוויה האינטלקטואלית, המתייחסת אל העיסוק בתיאטרון ובספרות, תתחרה ואף תהיה המכרעת לעומת החוויה הרגשית ביחס למרכיבי האהבה, הקנאה התשוקה והאכזבה השופעים במחזה הזה. במילים פשוטות – ככל שתגביה עוף ייטב להצגת המחזה, וככל שרק תרחף מעל האגם שצ`כוב מטיל לתוכו חלוקי אבן אנושיים כך תרחק מהרצוי וסופה שתשקע בקרקעית.
דמויות פרובינציאליות במכוון
ההצגה של תיאטרון באר שבע, בנוסח עברי קולח מאוד של ארז וולק, היא מסוג אלה שמרחפות על האגם. נתן דטנר ביים אותה כך במודע, כפי שניתן להבין מקיצורים שונים של הטקסט, שינויי מיקום של דיאלוגים, ובעיקר מקצב חי ותנועה מוגברת, לעתים על חשבון ההמראה כלפי מעלה.
הוא חיבר את שלוש המערכות הראשונות ליחידה רצופה נמרצת. בכך הוא השיג נגישות נוחה למתרחש, בהירות של מערכות היחסים והרגישויות, אם כי אולי בכך מנע מעצמו את היכולת לנשום עמוק יותר. פה ושם הייתה מעידה בהקצנת תגובות – כמו אלה של ארקדינה במהלך ההצגה של בנה, קוסטיה, או בתמונה שבה היא מנסה להחזיר לעצמה את אהבתו של טריגורין, כמעט באונס. תוצאה אחרת היא שהפרדת המערכה הרביעית, המתרחשת שנתיים אחרי השלוש הקודמות, דווקא פוגמת באפקט הדרמטי הטמון בה, כאשר האכזבות והמחיר הכבד של האהבה עולים על פני המים, מרחפים על פני הדרמה אך אינם ממריאים אל ממדיה הטרגיים.
עם זאת נהניתי מהעיצוב הכללי שדטנר השיג במשחק. דווקא משום שלא ניסה להפוך את הדמויות לפסלי שעווה ייצוגיים, והרשה להן להיות "פרובינציאליות". לפיכך, ארקדינה במשחקה הטבעי של אביטל פסטרנק נותרה שחקנית בינונית מהפרובינציה, אבל נשית מאוד שבגיל 42 הצורך הגדול שלה הוא אהבה ומין. כך גם לביא זיטנר בתפקיד קוסטיה שהיה נמרץ, לוהט ומנסה, לשווא, למצוא את ייעודו ולמצות את חייו, כמעט ברגע ובהזדמנות האחרונים כשהוא כבר בן 25, לפני שייתקע כעוד אחד מהמבוזבזים של הפרובינציה.
כנגדם ישי גולן בתפקיד טריגורין, הסופר המצליח שמחפש כל הזמן רעיונות מהחיים שיוכל להפוך אותם ליצירת ספרות. גולן מצוין בעיצוב הדמות המטעה של טריגורין כשמצד אחד הוא שרמנטי מאוד ומהצד האחר הוא מכיר את הבינוניות שלו, את הנשמה הכבויה בתוכו, את כניעותו חסרת האונים לגחמותיה של ארקדינה. גולן מצוין במיוחד ברגעים עם נינה, שבהם הנר הכבוי ניצת מחדש אך שב וכבה במערכה הרביעית.
יונית טובי היא נינה טבעית מאוד. היא תמימה, ילדותית, חמה במערכה הראשונה, והיא מתבגרת מצוין לנשיות מתעוררת במערכות השנייה והשלישית. לאחר ההפסקה, במערכה הרביעית היא מצליחה לבטא את הטרגדיה של נינה, אם כי בהנמכה מסוימת הנובעת ממכלול התפיסה של הבימוי.
לירון בן ששון בתפקיד מאשה, צבי סהר בתפקיד המורה שיהיה בעלה, אמנון מסקין בתפקיד סורין, אחיה של ארקדינה, איל רוזאלס כמנהל האחוזה, אסתי קוסוביצקי כאשתו ופולי רשף כדורן הרופא, ירמי רייך כמשרת יאקוב ולריסה מגירוב כמשרתת יוצרים סביבה אנושית פרובינציאלית טבעית שבתוכה פועלות ארבע הדמויות המרכזיות.
מעידות בתחום העיצוב
לעומת מה שהצליח להפיק מצוות השחקנים, מעד הבימוי של דטנר בתחום העיצוב, ובמיוחד ככל מה שנוגע לתפאורה המעיקה של בנו פרידל, על ציור הרקע הפשטני שלה, השער הגדול במרכז, עצי הלבנה המלאכותיים התקועים בתפאורה גם במערכה הרביעית המתרחשת בתוך הבית, ועוד פרטים מביכים שהתאורה הטובה של רוני כהן, או המוזיקה היפה של יוסי בן נון לא הצליחו להסתיר.
על אלה אפשר להוסיף תמיהות ביחס לתלבושות שעיצבה אנה כרושצ`ובה, יפות כשלעצמן אולי, אבל לחלוטין לא מוסברות. כך למשל לא ברור למה ארקדינה חוזרת לאחוזה בחורף הקר של המערכה הרביעית באותה שמלה קיצית אדומה שעמה הגיעה למערכה הראשונה. וכך גם ביחס לחליפת הקיץ הקלילה של טריגורין שהוא לובש מהתחלה עד הסוף, למעט תוספת קטנה של ווסט חום ומעיל לבן בתחילת המערכה הרביעית.
לכל אלה אין הצדקה עקרונית ועניינית, גם אם יש תשובות תקציביות. עדיף, במקרה כזה, לוותר על הריאליזם. ואולי כך גם להרוויח גובה של ההפקה כולה.
01/08/2009
:תאריך יצירה
|