מייסד תורת מוסר

יש על שמו רחובות כמעט בכל עיר ויישוב, בתי ספר, מוסדות ציבור. אבל אם יישאלו ההולכים בהם, הלומדים – ואולי גם המורים – ספק אם יידעו מי היה א.ד. גורדון ומה בינו לגורדונים המונצחים האחרים, של"ג ויל"ג. גם אני לא ידעתי עליו, למען האמת, כשם שלא ידעתי על פרקים חשובים אחרים בתולדות הארץ במאה ה-20, שלא לימדו אותנו בתריסר שנות בתי הספר שעברתי בילדותי ובנעוריי. הסקרנות האישית ומה שסופר לי בבית הוריי השלימו את החסר, או לפחות את חלקו. השבוע, בסיועה הנדיב של אמנות הבמה, שבתי אל אותה סקרנות והבנתי כי אהרון דוד גורדון היה כנראה האיש שעיצב עבורנו את ההגדרות הראשונות ואת המודעות למה שלימים יהיה חוק יסוד: חוק כבוד האדם וחירותו. ועדיין ארוכה הדרך להגשמתו.
 
אבל א.ד. גורדון לא היה מחוקק בכנסת אלא מנהיג של הציונות העובדת, מייסד תורת-מוסר, שלאחר מותו כונתה "דת העבודה" ומורה דרך לחלוצי העלייה השנייה ולתנועת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל.  הוא עלה לארץ ב-1904, כשהיה בן 47, ולמרות חולשתו הפיזית התחיל לעבוד כפועל חקלאי שכיר בפתח תקווה, בראשון לציון, בגליל, ובארבע השנים האחרונות של חייו, עד מותו ב-1922, בקבוצת דגניה א. הוא בא ממשפחה דתית, השכלתו הייתה רחבה ורעיונותיו ההגותיים על הציונות, על מהות האדם ועל העבודה, התנסותו האישית בעוני, באבטלה ובקדחת, לצד קרבתו אל הפועלים והחקלאים הפכו אותו לדמות חריגה במתחם של המנהיגות הציונית. למרות שלא עסק בפעילות פוליטית היה ציר לקונגרס הציוני ה-11 בווינה. 
  
שישה ליצנים ותזמורת

המחזה “אחרון הפועלים" של יהושע סובול נכתב לפני 30 שנה והועלה בתיאטרון בית ליסין, שהיה באותה עת תחת חסות ההסתדרות הכללית. המחזה, הכתוב כמופע קרקסי של ששה "ליצנים" ותזמורת, הוא  מחווה, גם אם חלקית מאוד, לדמותו של א.ד. גורדון, ואזכור מיוחד לציונות המעשית שהטיף לה. באמצעות סיפור אישי של מפגש בינו לבין צעיר יהודי, פישל,  המחזה מתאר את עלייתו של גורדון לפלשתינה, את מפגשו הראשון עם  האוכלוסייה הערבית, ואת עיקרי תפיסתו ההומניסטית-סוציאליסטית, כנגד מעסיקים ועובדים הנכנעים למרותם. וכל זאת באמצעות תעלולים קרקסיים, פזמונים ואמירות נוקבות על האדם, כבודו וחירותו הנגזרת ממנו.
 
את ההצגה ההיסטורית בבית ליסין ביימו בשעתו נולה צ`לטון וגדי רול, ואת הכוריאוגרפיה עיצבה דניאלה מיכאלי, ובתפקיד גורדון שיחק אלי גורנשטיין שנחרת בזכרונם של רבים עם הצ`לו שעליו ניגן. עתה, בהצגת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים אין צ`לו, אבל יש צ`לטון ומיכאלי כבמאיות המחזירות אלינו את המחזה הרעיוני מאוד של סובול בהצגה אנרגטית, רעננה וצבעונית הנהנית מתפאורה בעיצוב פרידה שהם ותלבושות מרהיבות עין של גילי כוכבי ותאורה מצוינת של מאיר אלון. וכמובן עם מוזיקה נפלאה של חנה הכהן בנגינתם החיה של נילי כריס, ברק סומך ועומר להב היושבים על גג שער הכניסה לזירת הקרקס ומלווים את שחקני הלהקה המצוינים.
 
ואלה, השחקנים, מצליחים להפיח חיוניות צעירה מאוד ברעיונות המקסימים של הבימוי, בתנועה ובשירים שהם מבצעים. ראיתי את ההצגה פעמיים, ובשתיהן השחקנים שפעו נמרצות משועשעת לצד רגישות נוגעת ללב, וכל אחד מהם יצר דמות ליצנית מובחנת. אילון קורח בעל הנוכחות החזקה כ"איש הברזל" היה מצוין כערבי שגורדון וחברו פולשים לאדמתו, אתי ועקנין הייתה לוליינית-זמרת עסיסית מאוד כמי שיש לה דעות ואין לה אומץ לומר אותן אלא באמצעות ה"בובה" שלה שיש לה אומץ אבל אין לה דעה, בעיצובן המעודן של מור ענטר ושל מיטל כרמלי. נמרצים ובהירים היו ויניב חן ונועה הופשטטר לסירוגין כשר-הטקס השנון של המופע הקרקסי.
 
את א.ד. גורדון מגלמים לסירוגין מאור זגורי ודיויד בילנקה. שניהם יוצרים דמויות שונות של הליצן המגלם את גורדון, ולפיכך גם דמותו מקבלת אור שונה במשחקם למרות שהבימוי והתנועה נותרו ללא שינוי עקרוני. זגורי מדגיש בפנים זוהרות את ההומניסטיות המפעמת ברעיונות של גורדון, ובילנקה מדגיש בתנועה נמרצת את הצד הענייני והמעשי של רעיונותיו. ושניהם נהנים בעליל ללמד הלכות חיים את הליצן השישי בקבוצה, איש הגומי, המייצג את פישל, שגורדון מוליך אותו לארץ ישראל, לציונות ולעבודה. בתפקיד הזה מלהט להפליא דניאל סבג שבכל רגע נתון יוצר דמות מרגשת בשתיקה או בפעולה, בליצנות או ברצינות תהומית, בגמישות לוליינית ובעיקר בזוג עיניו המדברות, כמו ההצגה כולה, יותר מהרבה מילים.
 
באחד מאותם צירופי מקרים, בשובי מההצגה, מצאתי בתא הדואר האלקטרוני שלי לינק לסרטון נדיר המתאר את עבודת האיכרים העבריים החלוצים בגליל, מתוך סרט בשם "חיי היהודים בארץ ישראל 1913", הפקה מקורית של חברת "המזרח" אודסה, לקראת הקונגרס הציוני ה-11. במידה רבה אפשר לומר כי הסרטון הזה הציג לבאי הקונגרס את פרי מאמציו ורעיונותיו של א.ד. גורדון.