פסטיבלים - "הבדלה" – זיקוקין די נור של סאטירה

הרבה צחוקים זרמו בקול גדול בבכורה של המחזה החדש של שמואל הספרי, ולא בכדי

אנחנו, 1968

אין לדעת לפעמים מנין תצמח הסאטירה הישראלית, ומה היא תאצור תחת כנפיה. אדם הולך להצגה המוגדרת בהזמנה כ"דרמה ישראלית משפחתית", חושב לעצמו אולי אחרי הפסקה ארוכה יחזור שמואל הספרי אל איכות הטרילוגיה הגדולה שלו – “קידוש”, ‘חמץ” ו”שבעה” – וייתן למשפחה הישראלית את הטיפול הראוי לה. לא חולפת דקה מתחילת ההצגה, אחרי נעימת פתיחה ממתיקה של אלדד לידור, בתוך תפאורת קרטון של דרור הרנזון, ומתברר כי הוא חומד לנו לצון גדול, וממשיך ומטפס על כל תסמונת רעננה של המשפחה המורחבת הנחבאת מתחת לתלבושות הטובות של אורנה סמורגונסקי, ונחשפת תחת פנסי התאורה של קרן גרנק.

הספרי עושה זאת באמצעות שתי משפחות, האחת, כיפה סרוגה שומרת שבת היושבת בחולון, היא משפחת שורדי השואה מנהל החשבונות נתן (גיל פרנק), עקרת הבית שרה (ענת וקסמן) ובנם הצבר אבנר (דן שפירא) - עתודאי, סטודנט לכלכלה, כמעט צל"שניק במלחמת ששת הימים. כשזה מתאהב בירושלמית שרה`לה (ליאת הר-לב) ומתכוון להינשא לה אנו מקבלים את המשפחה הירושלמית (שבעה דורות פלוס מינוס) שחוץ מהילדה היקרה, אמה לאה (גילת אנקורי) ואביה יעקב- יענקול (מוטי כץ) סוחר בשר, מאכר עם קשרים, חרדי עלק, ונותן חסות לרבי של העדה במרתף ביתו. ביחד זה פחות או יותר "אנחנו" קצת לפני יום העצמאות ה-20, 1968.

לא בדיוק כל מי שיכול להיות בקולקטיב הישראלי הזחוח והמנצח, ואף על פי כן הספרי מצליח בדיאלוגים ובכמה מונולוגים לתת את התחושה שסליחה, אבל כאלה אנחנו וסליחה, אבל כעת זו שנת הניצחון, וסליחה שניצחנו. אלה ניצחו את הנאצים, ואלה את הערבים, אלה הרוויחו את כבודם ולחמם ביושר לפחות עד תחילת ההצגה, ואלה הרוויחו את עולמם בהונאות לכל כיוון. ההונאה הגדולה היא כמובן זו של הספרי שאת הדרמה המשפחתית הכפולה, על שלל נושאיה הרציניים – גבורה, הישרדות, שילומים, דת, השכלה גבוהה, אהבה, כבוד ועוד – הוא מגיש לנו כזיקוקין די נור של סאטירה, של פארסה ופה ושם הפוגות של אמיתות כואבות, כמו הקמטים שאנו מגלים לפתע בפנינו היפות, כשאנחנו טורחים לבחון אותן במראה.

הנושא המהותי של המחזה הוא המוסר, שנבחן לכל אורך עלילת המחזה – שלא אפרט אותה יותר כדי שלא לפגום בהפתעות המזומנות בה. אלה הם קרש קפיצה נוח לבריכה הגועשת של ההצגה שהספרי ביים בעליצות רבה וזרק לתוכה את ששת השחקנים המצוינים שתיאטרון הקאמרי העמיד לרשותו. גיל פרנק וענת וקסמן מתחילים את ההצגה במה שנראה לרגעים כהמשך מסוים של מרתה וג`ורג` הטריים שלהם ב"מי מפחד מווירג`יניה וולף", אבל מהר מאוד הם מתנערים מההישג הטרי ההוא כדי לבנות הישג חדש, זוגי ואינדיבידואלי. הם מצחיקים בגדול, אבל הם גדולים ומתנשאים ברגעי הכאב שהם נושאים עמם מהשואה. הקשר בין שני השחקנים האלה יוצר תחושה של אמת בזוגיות שהם מעצבים, ובעיקר, הקשר הזה מאפשר לכל אחד מהם לחדור עמוק אל נבכי הדמויות, ושם אם בזעקה או בלחישה, במבט אילם או בשתיקה רועמת, בעמידה זקופה או בגו שחוח, הם כואבים-מרגשים באמת.

דן שפירא בתפקיד אבנר עושה כאן את התפקיד הטוב ביותר שלו עד כה. הוא ישיר מאוד, ענייני, ישראלי ויש בו מידה של רגישות משפחתית המבצבצת מבעד למרדנות, ומבעד לתמימות הנתקעת כטריז בינו לבין הוריו ומחברת אותו אל יענקול ועסקיו. ליאת הר-לב כאהובתו מעצבת טוב דמות תמוהה למדי של צעירה שאמורה להיות "חרדית" - כך היא מתלבשת, לפחות.

את צמד הוריה, שהחיבור ביניהם נראה עסקי לכל דבר ועניין, מעצבים על גבול הפארסה מוטי כץ, שיודע ברגע מסוים אחד לשדר גם משהו אנושי מאוד, חולף ככל שיהיה, וגילת אנקורי שמבעד להמוניות הפטפטנית שהיא מעצבת לפרטי פרטים של קול, מבטא, מחוות גוף, צצה תמיד אמת כלשהי. שניהם מצחיקים בלי הפוגה.

שלושים שנה ויותר חלפו מהימים המתוארים ב"הבדלה". וכאילו לא חלפו. שנו את הנסיבות, שנו את השמות, דור דור ו"עלילות הגבורה" שלו ייחשפו במראה של הספרי. אולי משום כך אין סוף למחזה הזה. ההצגה מסתיימת אמנם אבל נראה שבעיני הספרי דרכנו נמשכת הלאה ללא מוצא.