מן הקל אל הכבד

גליה בארי כתבה לפני כמה שנים מחזה לילדים בשם "מגש הכסף",  המספר על העלייה הגדולה לישראל הצעירה בתחילת שנות ה-50,  שנות המעברה שישראל הבוגרת עדיין לא השתחררה מהן. במעברה שהקימה אז בתוכה החברה הקולטת היא הושיבה  -ברוח ובפועל - את כל האחרים המפחידים, ה"אשמים" בכך שהם שונים. אי אפשר להתנער מהעובדה הזאת, כפי שלמדו על בשרם ילדי העולים וכפי שלימדו אותם ביד חזקה ילדי הוותיקים שמעבר לכביש. ומאז, כל דור וכבלי-הקליטה שהוא משית על העולים החדשים, אפילו אם כבר אין מעברות (אבל יש להם תחומי-מושב או גטאות).
 
הצלחת ההצגה בקרב תלמידי בתי הספר עודדה את בארי לעבד את המחזה (על פי הצעתו של השחקן ליאור זוהר שמשתתף באותה הצגה) ולהמשיך ולחקור את נסיבות האפליה וקשיי הקליטה של אותן שנים, 1950-51. התוצאה היא מונודרמה שהועלתה ואף זכתה בתיאטרונטו 2009, בבימויה של שרית וינו-אלעד ובסיוע דרמטורגי של המחזאית גורן אגמון. זהו מסמך מזעזע הבוקע מבעד לסיפורו האישי של סא"ל במילואים אברם אבוקסיס בימי מלחמת שלום הגליל.
 
בארי ואגמון הצליחו במשימה דרמטורגית מעניינת – להוליך את הצופים בהצגה מן הקל אל הכבד בתוך מסגרת כמעט בלשית של הניסיון לפענח את פשר כאבי הראש התוקפים את אברם לפני שהוא אמור להיכנס עם הגדוד שלו ללבנון. כאבי הראש אינם חדשים, מתברר. הם מלווים את אברם ותוקפים אותו שוב ושוב במשך שנים ארוכות וגם במהלך הדברים שהוא מספר ומדבר עליהם לראשונה בחייו – איך למד שהוא מרוקאי, שהוא גנב, שהוא מנצל את המעביד, איך מתו אחותו רוזי ואביו יעקוב (שהמחזאית החליטה לכתוב את שמו בכתיב מלא, כפי שאביה שריד השואה היה כותב).
 
אולם בעיקר, הקרחת של אברם – כבר בהיותו נער בן חמש עשרה וחצי – הייתה מושא ללעגם ולהצקתם של ילדי המושב השכן למעברה שבה שוכנה משפחתו. זו הקרחת שהופכת להיות הסיפור האמיתי של המונודרמה הזאת, הכתובה היטב עם נגיעות מדויקות מאוד של הומור לצד פשטות נכונה של דרך הבאת הסיפור המזעזע שלה, סיפור הגזזת, המחלה הפטרייתית שהייתה או לא הייתה לילדי העולים ואשר טופלה בסדרה של חמש הקרנות רנטגן ישירות על ראשיהם, ותוצאתן סרטן ממאיר במוח כפי שהתגלה כעבור שלושים שנה.
 
כמו הטקסט עצמו כך גם הגשתו על ידי ליאור זוהר בבימויה הרגיש מאוד של שרית וינו-אלעד, שזכתה בפרס התיאטרונטו 2007 כשחקנית במונודרמה אחרת על מחלת הסרטן מאת  אורנה יקיר ז"ל. וינו-אלעד השתמשה היטב בתאורה אפקטיבית של חיים בארי ובמוזיקה מרשימה של רוני אלעד, כ"שחקני משנה" לצדו של ליאור זוהר, ובכך איפשרה לו להתרכז במשחק אינטימי, רגיש, ובדיבור טבעי מאוד, בהדרכתה של ענת זמשטייגמן, שיוצרים דמות חיה, נוגעת ללב מבלי לגלוש למלודרמטיות.