פסטיבלים - פסטיבל בת-ים

דואט לרקדן ודחפור גונב את ההצגה לשפע הרעיונות היצירתיים שמלהיבים את אלפי הבאים לאירוע

שיעור נדיר באמנות המחול

תשע הצגות תוצרת הארץ מתחרות בפסטיבל הבינלאומי ה-13 במספר שמקיימת עיריית בת-ים בטיילת, לאורך רחוב בן-גוריון, שנפתח אמש עם שקיעה. לצד אלה מעטרות את האירוע הפקות אורחות תחת הכותרת "STREET EUROPA” שמחזירות לרחוב את התיאטרון, את הקרקס, את המוזיקה, את הדמיון ואת משחקי הילדות.

נחשול הילדים וההורים ששטף את הטיילת הבת ימית הקשה לא אחת להגיע אל כמה מהצגות התחרות שאותן ביקשתי לראות, אבל בזכותו נתקעתי בלי יכולת להתקדם מול דחפור צהוב ענק מוצף אור יקרות. פילסתי דרך אל אחת הנקודות הסמוכות לגדר המפרידה בין הקהל הצפוף לדחפור שניצב על רחבת החנייה של חוף הסלע, ובאותו רגע החל אחד מאירועי המחול המרגשים ביותר שצפיתי בהם, ואינני מגזים, שהביאה לפסטיבל להקת בו ג`סט מצרפת.

המוזיקה החלה זורמת, קולה של מריה קאלאס נישא באריה מתוך "שמשון ודלילה" של סן סאנס, ואל הרחבה הגיח רקדן מבוגר, פיליפ פריאסו, שהחל לרקוד את מה שהתפתח לדואט מדהים בינו לבין הדחפור הענק, שאותו הפעיל מתוך תא ההיגוי וויליאם דפרזן, בכוריאוגרפיה מקורית ומלאה רעיונות עוצרי נשימה של דומיניק בואוון. הם רקדו כמעט חצי שעה של חיזור הדדי, תלות, חיבוק, תעוזה ברוח הבלט הקלאסי והמחול המודרני, בגמישות ובדיוק, כשקולה של קאלאס ממשיך ומעצים את הרגש שהם מביעים לצלילי אריות מ"נורמה" ו"אל סיד".

כפי שסיפרו לי שני הרקדנים והמפיקה שלהם, הדחפור הזה הוא הגדול ביותר שעמו הופיעו בארבע השנים שבהם הדואט כובש קהלים באירופה, ומשקלו 33 טון לעומת הדחפורים הקטנים במשקל 6 עד 20 טון שהורגלו בהם. ארבע שעות של חזרות בבוקר הרגיעו אותם, אך עדיין התרגשותם ניכרה בהם בסוף ההופעה הראשונה בערב. הם מעלים את הדואט פעמיים בכל ערב ואני ממליץ לכל באי הפסטיבל לצפות הנס האמנותי שהם מחוללים תרתי משמע, ובעיקר אני ממליץ לכל הרקדנים והכוריאוגרפים הישראלים להגיע לשם ולקבל שיעור נדיר במהות האמנות של המחול, בביצוע המדויק של הרעיונות הכוריאוגרפיים, בתיאום המושלם ובהעזה.

כיכר נאפוליטנית ושכונת אגדות

במהלך הערב הצלחתי לראות ארבע מהיצירות המתחרות על פרס הפסטיבל, וזאת בעיקר בגלל לוח זמנים, ותפזורת זירת המופעים שאינם מאפשרים לצפות בכל התשע בערב אחד. אחד מהאירועים שלא צפיתי בהם חרף כמה ניסיונות הוא המיצג האינטראקטיבי "הבט" של קבוצת "הגיגית". המיצג מתקיים בתוך מבנה מיוחד, והכניסה אליו היא של יחידים, אחת לכמה דקות. התור הארוך בכניסה מנע ממני אפילו את הסיכוי להיכנס פנימה.

כך כמעט קרה לי גם ביחס למופע "השכונה", יצירתה של מיכל סבירוני שבו ניצבים שבעה בתים מיניאטוריים, שעיצבה יעל שריל-מוהליבר. כאן, לכל בית מוזמנים שלושה אורחים מהקהל, שמשתתפים כצופים פעילים בסיפורי אגדות וחוויות-חלומות. הרעיון יכול היה להתבצע במבנים גדולים, אבל העיצוב המיניאטורי הופך את המופע למשהו מיוחד באמת, מצחיק ומפעים, כפי שהיה בשלושת הבתים שביקרתי בהם, וכפי שהגיבו אלה שביקרו בבתים האחרים.

מופע מסקרן מאוד הוא "עושים שוק" של קבוצת התיאטרון בית רק"ע מיפו, בבימוי ועריכה של שרה סיבוני. הרוכלים בשוק מוכרים סחורה, אך בעיקר את עצמם ואת סיפורם האישי. זוהי הפקה מושקעת מאוד, אך גם היא כמו השתיים הקודמות איננה מיועדת לקהל רב.

המופע "פלופנבאך וצופנהיים – עושים שלום" של ערן טובול ועידן יונה, בהשראתו ובייעוצו של משה מלכא, הוא הצגת רחוב קומית קטנה וחביבה שמציעה חזון חינוכי חדש לאזרחי ישראל. כמוה כמו מופעי רחוב אחרים שהצלחתי לפגוש במהלך נדודי הלוך ושוב לאורך הטיילת היא משתפת את הקהל הסמוך ביותר לאמנים המתמחים בתקשורת עם קהליהם.

עייף, כבד רגליים ועמוס חוויות עשיתי את דרכי אל המופע האחרון שצפיתי בו - “או סולה מיו, בת-ים", של מועדון המוזיקה הנפוליטנית בבימויה וניהולה של יעל שביט. זהו מופע רחוב מוזיקלי מקסים המתייחס אל מסורת בתי הקפה הים-תיכוניים, והווייתם הגברית. שיחות בטלות, משחקים, טלוויזיה, טפסי טוטו ובעיקר מוזיקה נאפוליטנית מוכרת ששיאיה הם טרנטלה, ולהיטים כמו "פוניקולי פוניקולה" וכמובן "או סולה מיו" שעיבד ושר בקולו הערב אסף בנרף, בליווי חמישה נגנים נפלאים עם שתי מנדולינות, גיטרה, אקורדיאון וכלי הקשה. מופע שאיננו תיאטרון במובן המקובל, אבל הוא הצגת-רחוב מלאת חיים.