פסטיבלים - פותח קופה: כוכב נולד ועוד עניינים

מי מבין המתמודדים זקוק לתואר "כוכב נולד"? וגם על ועידת היינקן למוזיקה ופסטיבל ערד המתחדש

מי צריך את התואר "כוכב נולד"?

יותר מדי משתתפים בעונה הנוכחית של "כוכב נולד", לא היו צריכים את התכנית. כלומר, הם היו זקוקים לה ברמת החשיפה הראשונית, אבל מעטים מהם, אם בכלל, באמת זקוקים לתואר הנכסף "כוכב נולד" והיסטריית החשיפה והילת היח"צון שמעטרים את מעמד ההכתרה.

לא אמנה את כל השמות והמשתתפים אבל מבין הששה-שבעה האחרונים רק שניים, בעצם שתיים, היו זקוקות לתואר באמת ובתמים כדי להתניע קריירה מוזיקלית כלשהי. כל השאר, וגם אחרים כמו דניאל תבורי, לא באמת נזקקו להרפתקה הממושכת, ומרביתם היו מגיעים בכוחות עצמם (ומשקיעים בעלי חזון) לאלבום בכורה.

כאלה הם חובי סטאר, שעם שם, לוק, בטחון עצמי מפותח ונחישות יוצאת דופן כמו שלו, הוא כבר סטאר; ראם כהן שעצר לרגע את ניסיונות ההסתערות המהוססים שלו על תחנות הרדיו, עם שירים סוג ב` וג` שכבר נשלחו אליהם, לטובת חשיפה חכמה ומיתוג כמוכר הפלאפל מבאר שבע. כמי שהכיר את ראם עוד קודם, והיה מנוי על תקליטי-השדרים שכבר שלח לרדיו, אני חייב להודות שתרומת התכנית לקריירה שלו לא תסולא בפז, כשהציגה אותו כבעל חוש הומור יוצא דופן, מה שלא הכרנו קודם. גם הוא היה עושה זאת בסופו של דבר. עתה יהיה לו הרבה יותר קל להתחבר אל יוצרים בכירים, ואני מעריך שהוא יהיה הראשון להוציא תקליט.

גם לירן דנינו לא צריך את החותמת של "כוכב נולד". הלוק של מייק ברנט והקול המרשים שלו סוללים את דרכו לקריירה זמרתית, בתנאי כמובן שיידע לכלכל בקפידה את צעדיו. האמת היא שגם ולאדי בלייברג לא צריך את התואר. הייתה לו קריירה לפני ומן הסתם תהיה גם אחרי. התכנית במקרה שלו, תקצר הליכים. הוא מספיק מוכשר, מגוון, מנוסה ויודע מה הוא רוצה, כדי לעשות את זה גם מהמקום השלישי בגמר. הוא כבר כוכב והוא כבר נולד מזמן.

גם מיי פיינגולד לא זקוקה לחותמת. מה לבחורה בת 26 ול"כוכב נולד"? באה בשביל ההתנסות וההרפתקה ונשארה בשביל החוויה. נקטפה מהלהקה שלה ומחבריה ליצירה וגם אם עיכבה את התפתחותם היא תחזור לזירת מועדוני הרוק עם הילה של אחת שלא התבזתה והייתה היא עצמה לכל אורך הדרך. בכלל, פיינגולד זה באמת לא כוחות. היא פשוט זמרת. בוגרת, בשלה, בעלת ניסיון ושום דבר, גם לא מקום שני (או שלישי) לא ישנו את העובדה. להיפך, דווקא זכייה עלולה לקלקל לה. עם הדעתנות המוזיקלית שלה, ומן הסתם רצון לנווט קריירה עצמאית, משוחררת ובלתי תלויה, רק כאסח יכול לצמוח במערכת היחסים החוזית בינה לבין טדי הפקות.

יוצא ששתי המועמדות היחידות שזקוקות נואשות לתואר - ואחת כבר לא תזכה בו - הן מורן מזוז ורוני דלומי. הראשונה, לא השופטים ולא הקהל יכלו לקחת על גבם לגמר, ממכלול של דעות קדומות וראייה מוטית של המושג "כוכב נולד". אלמלא התוכנית אף אחד לא היה יודע על מזוז והיא לא הייתה מקבלת הזדמנות. ספק אם זכייה הייתה יכולה להפוך אותה לכוכבת (אתם רואים אותה מטילה ביצי זהב עבור טדי הפקות כטאלנטית וכפרזנטורית?), אבל רק מקום ראשון היה נותן לה סיכוי והזדמנות. משהודחה, ספק אם יימצאו לה משקיעים וספק אם נשמע ממנה.

גם רוני דלומי ספק אם הייתה זוכה לתשומת לב תקשורתית אלמלא "כוכב נולד". יפות כמוה לא חסרות וזמרות טובות ממנה שמענו לעשרות. היא זקוקה נואשות לזכייה בתוכנית בכדי להישאר בתודעה וכדי לקבל סיכוי לרכוב על מומנטום. מבחינתה, להיות סתם פיינליסטית, כאילו לא עשתה כלום. כמו כל קודמותיה בסיטואציה הזאת (להוציא שירי מימון) - לא הוכיחה שיש לה הדרייב והנחישות לעשות זאת בכוחותיה.

והניתוח לעיל לא עומד כניחוש וכניבוי לגבי תוצאות הגמר הגדול הערב. עם תכנית שתוצאותיה נתונות בידי הקהל, אני לא מתעסק.

ועידה בלי גב

בימים שלישי-רביעי השבוע, במקביל לביקורה המלכותי של מדונה בישראל ובפארק הירקון, ומתחת למטריית ההופעות - באותם תאריכים ממש - של פיית` נו מור ו-MGMT בגני התערוכה, תתקיים ועידת המוזיקה של הייניקן. שני ימים (בניגוד לשני הלילות, בהם יופיעו גם דינוזאור ג`וניור, מונוטוניקס ואחרים) של מפגשים, דיונים ורבי-שיח בנושאים שקשורים למוזיקה הפופולרית בהיבטיה השונים. בעיקר מן הזווית המסחרית, לאו דווקא האמנותית, וגם מכיוון בינלאומי ולא מקומי-מקורי.

אמנם הנגיעות המקומיות קיימות, אך הן לא מהותיות וגם אינן נותנות את הטון, ואם כן הן בעיקר בראי התקשורת הישראלית, אך רשימת משתתפים מחו"ל (מרביתם מפמליות ההרכבים והאמנים שיופיעו בשני הלילות) מעניקה לאירוע נופך מכובד וארומה בינלאומית. ובה בעת איזה ערך מוסף להשיג המכובד לא פחות של פסטיבל מוזיקה בינלאומי של ממש שמתקיים בישראל.

כיוון שהיינו והשתתפנו בלא מעט ועידות, כנסים ומפגשים מסוג זה, באיצטלות שונות ובשמות שונים (מ"תמוז" המקרטע ועד כנס בר-אילן השנתי), קשה להאמין שוועידה זו תוליד מסקנות, רעיונות או לקחים מפליגים לקחת הביתה. דיבורים מעולם לא הולידו מהפכות. רק מעשים מסוגלים לכך. נחמד וחשוב להיפגש ולהתחכך. חשוב וחיוני להתחכך, תורם ומפרה להעלות רעיונות, להחליף דעות ולשמוע מניסיונם של אחרים, נהדר להוציא קיטור ולמצוא אשמים. אבל בתאכלס, של תוצאות וקביעת סדר יום חדש, לא יקרה כלום. וחבל, כי הכוונות מצוינות.

אך כל עוד גופים ביצועיים, ממסדיים וממשלתיים, אינם מעורבים או לא מגלים עניין, זה כמו להעלות גירה ולטחון מים, ובמקרה הטוב יותר - להרוויח איזו כותרת בעיתון או בכלי תקשורת אלקטרוני. בהיעדר חוק מוזיקה ישראלית, בהיעדר הכרה במוזיקה הישראלית כתעשייה, אם על ידי משרדי המסחר והתעשייה ואם מצד משרד החוץ (היחיד שעוד איכשהו נותן תשומת לב), ובהיעדר מנגנוני תמיכה לקידום יצירה וסיוע לייצוא, אל תצפו לבשורות. אלא אם ראש המינהל הנכנס יפתיע וינקוט צעדים מכוננים.

כמו שזה נראה כרגע, בהיעדר הנ"ל, זה עוד ניסיון של חברה מסחרית (הייניקן, במקרה זה) לנכס לעצמה את זירת המוזיקה המקומית, לתפוס בעלות עליה או לתקוע יתדו במאחזים שלו. על הגב של כמה אמנים מחו"ל ואנשי תעשיה ותקשורת מקומיים, שמשתפים פעולה עם היוזמה הברוכה לכשעצמה.

פסטיבל ערד – הגרסה המסחרית

גם זה מהניסיונות לנכס את המוזיקה המקומית. והוא לא חדש, אחרי יוזמות לא מעטות בעשור האחרון ההכרזה על "פסטיבל ווליום ערד", היא הצהרה בריש גלי על זיקה וכוונה.

מאז מותם הטרגי של שלושה בני נוער בפסטיבל של 1995, פסטיבל רוק בערד הוא עניין בעייתי וטעון. המוות המיותר ההוא נתן מכת מוות לפסטיבל, הכתים את העיר בכתם בל יימחה והדביק לה אות קין. מה שלא הפריע לאנשי העיר ולנציגים נאמנים של הרוח המקורית של פסטיבל ערד, חגיגה של חבורות זמר, להמשיך ולקיים את הפסטיבל בכוחות ובתקציבים דלים, בפרופיל נמוך ובלבד לשמור על איזו שפיות ומסגרת נאותה לפעילות, ליצירה ולעשייה של אנשים. במקביל, בני משפחות הנספים, לא הקלו - מטעמים שלהם, מוצדקים או לא, לא לנו לשפוט- על ניסיונות ההיטהרות של העיר המארחת ופרנסיה הפוליטיים.

מה שקורה עכשיו, ב"החזרת הפסטיבל" לערד, כמו שזה נקרא במסע היח"צני הכבד של האירוע התלת-יממתי שיגיע לעיר המדברית בראשית אוקטובר, בחול המועד סוכות, זה קיצור דרך משמעותי ברהביליטציה של העיר. אמנם היוזמה פרטים לחלוטין, מסחרית בעליל, ואין לעסקונה הפוליטית העירונית יד ורגל בייזום ובהפקה (מלבד לתת הסכמה, מן הסתם), אבל החזרת המותג לעיר (כמו גם צלילי מוזיקה ורבבות מבקרים לרחובותיה) מיטיבה לשרת את העיר ואת תדמיתה המוכתמת.

קיצור הדרך הוא בהסכמה שבשתיקה מצד העיר ערד. היא מספקת אכסנייה ואינה מעורבת. שמחה על שמישהו מוכן להוציא בשבילה את הערמונים מהאש, מבלי שהיא תתעמת עם הזיכרונות ועם הכוחות הפעילים בשוק - גם משטרה ואבטחה, וגם חיזור אחרי אמנים מובילים, שבהיעדר תקציב וספונסרים לא יכלה להרשות אותם לעצמה בשנים שעברו מאז. פתאום הם יחזרו לערד, כי יש מישהו שמוכן לקנות אותם ולשלם להם, טוב כנראה.

לאמנים אי אפשר לבוא בטענות. הם צריכים להתפרנס, ועמדות מוסריות לא צריכות לעניין אותם, מה גם שהאכסנייה פרטית ולא ציבורית. גם לספונסר, סלקום במקרה זה, אין עכבות. הגישה מסחרית גרידא, נקייה מדילמות שמעולם לא היה שותף בהיווצרותן. יש לו מותג שהוא צריך לקיים ולשמר והוא קונה את השם ערד בכסף. וגם אם לא התכוון לכך, נדמה שהוא מצפצף על הזיכרון.

נדמה שהסיטואציה היא שכולם יוצאים נשכרים: העיר ערד, האמנים, סלקום וגם הקהל, שהוא כבר דור חדש של צרכני פופ ישראלי. כל זה דוחק לפינה את משפחות הקרבנות, שלכאורה לא יכולה להיות להם טענה נגד היוזמה, אבל למעשה - לך תדע. ועדיין יש צורך דוחק ודחוף לפעול למען הנצחה ראויה.