צבי גורן חי מחדש בבית האופרה את זיכרונות העבר שלו מהמחזמר הנפלא של ברנשטיין וזונדהיים
בלי השוואה, ובכל זאת
ב-1961 קרו שני אירועים הקשורים בניצחונם הגדול של לנארד ברנשטיין, סטיבן זונדהיים, ארתור לורנץ וג`רום רובינס שארבע שנים קודם לכן רשמו את הפרק המפואר ביותר עד היום בתולדות המחזמר האמריקאי: “סיפור הפרברים". המחזמר העתיק את סיפור אהבתם הטרגי של רומיאו ויוליה השקספיריים מאיטליה לניו יורק, ומסכסוך דמים בין שתי משפחות לסכסוך שכונתי אלים ומדמם בין לבנים ופורטוריקנים.
שני האירועים הנ"ל היו יציאתה של הגרסה הקולנועית טורפת האוסקרים בבימוים של רוברט וייז ורובינס, וזמן קצר לפני כן, הצגת המחזמר בביצוע הלהקה הנודדת המקורית של המחזמר שהגיעה לבית הבימה בתל אביב בתחילת סיבוב ההופעות הבינלאומי הגדול שלה. מי שהיה שם, כמוני, נושא עמו זיכרונות חיים מאוד של חוויה יחידה מסוגה. כשהסרט הגיע לתל-אביב כבר היה עם מה להשוות. אבל כמובן, אין מה להשוות.
אמנם אין מה להשוות את אותן חוויות ראשוניות - וגם לא את ההפקה הישראלית בהבימה, ב-1996 בתרגומו הנפלא של אהוד מנור עם אקי אבני, מיטל טרבלסי ונעה תשבי - עם ההופעה האורחת המופיעה במסגרת האופרה הישראלית. ובכל זאת - הזיכרונות לא עזבו אותי לכל אורכה של ההפקה המקצועית-מהוקצעת, ששרידי הכוריאוגרפיה המקורית של רובינס שנשמרו בה עוררו התפעלות, והיו טובים יותר מרעיונותיו החדשים של הבמאי-כוריאוגרף משחזר ג`ואי מקנילי.
הטקסט של לורנץ והשירים של זונדהיים – בלווית כתוביות התרגום של מנור – ישבו טוב בתוך המוזיקה המופלאה שלנארד ברנשטיין רקח בגאונותו הרבה; והיא מילאה בעוצמה את חלל משכן האופרה באמצעות סימפונט רעננה, עם נגני חיזוק של מההפקה האמריקאית המחודשת, ותחת שרביטו הבוטח והאנרגטי של דונלד צ`אן.
מה שזכרתי יותר מכל – האנרגיה של ההפקה האורחת ההיא מ-1961, ולהבדיל של הסרט, הכריזמה הלוהטת של הכוכבים, והרגישות המרגשת של המשחק – חיפו על ההרגשה שהפעם זה לא אותו דבר. לא עם התפאורה החלולה, שנראתה כשני מבני-גפרורים, שריקנותם הודגשה על ידי תמונות רקע של בתי ניו יורק, וגם על ידי התאורה המצוינת ולא עם צוות השחקנים-זמרים-רקדנים.
לסקוט זוסמן בתפקיד טוני אמנם יש קול יפה והוא שר היטב אבל משחקו היה עצי למדי. מייקל יבלונסקי חסר אופי מנהיגותי כריף, מנהיג הלבנים, ועמנואל דה חסוס סילבה, כברנרדו מנהיג הפורטוריקנים, נראה טוב אבל לא מעבר לזה. מי שהצילו במידה מסוימת את המצב היו אלי אבודלט בתפקיד מריה, ששרה טוב למדי ומשחקה התייצב ונגע ללב בעיקר במערכה השנייה, ולצדה אונייקה פיליפס הנהדרת שידעה לרקוד, לשיר ולרגש בתפקיד אניטה.
חרף האכזבה האישית המשתמעת מכל זאת, ולמרות שכל הכרטיסים לכל ההופעות כבר נמכרו, כדאי מאוד לנסות ולארוב לכרטיס חוזר. כי בראשיתו של דבר, בעיקרו ובסופו, ההפקה העולה עכשיו במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב מצליחה להחיות את ייחודו של המחזמר המיוחד הזה, ולהזכיר את כישרונותיהם הגדולים של יוצריו.
06/09/2009
:תאריך יצירה
|